האם נוכל להיות אמיצים, להניח שיפוטים בצד ולהתחבר למקור הקדום המשותף של כולנו. האם נוכל לשוב לילדות האנושית שלנו, לשוב לאנושיות הילדית שלנו. מגע ותנועה יכולים לאפשר לנו את החוויה הזו שמעבר למילים. על כך ועוד בכתבה שפורסמה באתר מהות החיים בעקבות השתתפות בפסטיבל הקונטקט-אימפרוביזציה.
האם כאשר אתם פוגשים אדם בלתי מוכר, אתם מרחרחים ככלב סביבו? מקרבים את אפכם לחלקי גופו השונים, מתקרבים מרחק נשימה לנשמת אפו, לריח שערו? האם אתם מתקרבים ומתחככים בו כחתולים? נשענים בגופכם עליו, חשים בקצות אצבעותיכם את מרקם עורו, את גופניותו? מן הסתם, רובנו, יצירי התרבות ובמיוחד התרבות המערבית, נהיה רחוקים מלמצות כך את האפשרויות לקשר הטמונות בגופנו.
בפסטיבל הקונטקט-אימפרוביזציה הבינ"ל , יכולתי לחוות חוויה אחרת. יכולתי לגלות מצד אחד את האפשרות לקשר קצת פחות מותנה, פחות שיפוטי, פתוח לב ונותן אמון ומן הצד השני, יכולתי לגלות את האפשרויות הפתוחות בפני לתנועה אותנטית בעולם הזה, להוויה אותנטית. יכולתי לגלות את האומץ להיות.
ידיים שעירות, רגליים חלקות, ראש קירח, שיער מקורזל, שיער גולש, ריח זיעה, ריח בושם, נשימה רכה, גוף מתכרבל, יד פוגשת יד. בתוך חשכת החדר, מתגלגל ונע, מגשש בעיניים עצומות, דמה עולמי לעולמו של עובר. ידי חשו בסקרנות במגע הגוף שלפני, חוש הריח קירב אותי למקומות שבהם היה לי נעים יותר, המגע קבע אם אפגוש את האדם שמולי בפתיחות הלב או ארתע, מתכווץ במהירות כשושנת ים. עם אובדן חוש הראייה, איבדתי גם את יכולתי להתמצא במרחב. לא יכולתי לשלוט יותר במקומי ביחס לאחרים, לבחור למי להתקרב וממי להתרחק, על פי השיפוטים והסיפורים הצרובים במוחי עשרות שנים. האם אבחר להתכרבל במקומי, לא לזוז, להקשיב רוב קשב לקולות המגיעים מרחבי החדר, להגיב למפגשים בלתי צפויים עם דמויות אדם הקרבות אלי או אולי אצא להרפתקאה בלתי ידועה, בלתי מוכרת, בלי כלי הזין המילוליים שלי, מצוייד רק בחושים שהתנוונו במשך אלפי שנות ציויליזציה?
מה זה קונטקט-אימפרוביזציה?
כשאריה בורשטיין, המורה הראשון בארץ לקונטקט מנסה להשיב במילים, תשובתו מורגשת לי כמו חלקי הגוף, מקטעי הנשימות, הריחות והקולות שפגשתי, כשעיני היו עצומות. עולם עשיר שאינו מצטמצם לקו ליניארי, להיררכיה. עולם עשיר כמו אלפי הדגים והאלמוגים בים סוף, כמו שיר, כמו הולוגרמה בתנועה:
"…התנועה שרוקדים בפשטות: התינוק המשתעשע עם אימו, גורי החתולים בשמש, המתאבקים בזירה, הלוליינים, האוהבים. …ריקוד של הקשבה, סקרנות, שתוף-פעולה, אמון, כבוד הדדי וסיכון. …נוכחות, אחריות ונראות בשדה כוחות. …ההנאה מתנועה ספונטאנית של אנשים המשחקים ….צורת מחול-שוליים שהתפתחה בעולם ברבע המאה האחרון, והשפיעה בעוצמה רבה על המחול והתיאטרון העכשוויים. …לונה-פרק פיזי לאנשים ערים: ערים לחריפות של אי-ודאות, קשובים לעצמם ולזולתם, בדיאלוג עם אימא-אדמה. … מדיטציה בתנועה, בה הריקוד חי ברגע וזורם הלאה, אל האפשרות הבאה. "
איך אפשר לתאר במילים את החוויה? השאלה הזו מלווה אותי כבר שנים רבות. פעמים רבות לאורך חיי מצאתי שהשירים יכולים להוות עבורי גשר בין חוויות היוליות לבין העולם המילולי. יכולתי להמציא מילים חדשות, יכולתי להתיז מילים בצבעים שונים על בד הקנווס ולגעת כך עמוק יותר בחוויה שמעבר למילים.
חוויה כזו, שהניסיון לכתוב עליה במילים מעיר בי מראש תסכול, חוויתי בשיעור שהעביר אריה.
זה היה תרגיל בשלשות. התבקשנו לספר את עצמנו ללא מילים. אפילו לא קולות, רק בנשימות ותוך כדי תנועה.
נשיפות ושאיפות, קצרות וארוכות, עמוקות ושיטחיות רציפות ומקוטעות. כשהתחלתי לנסות להביע את עצמי רק בנשימה, גיליתי שיש הרבה אפשרויות של נשימה שאנחנו לא משתמשים בהם. כשהתחלתי לדבר רק עם הנשימות, התחברתי מהר מאוד לרגשות. התחברתי ישר לסרעפת, תרתי משמע.
בטנזניה שבמזרח אפריקה נמצא שבט ההדזבה. הגנטיקאים אומרים שהם האנשים הקדמוניים ביותר החיים כיום על כדור הארץ. כולנו, כל בני האדם, צאצאים שלהם. בספרה 'נפש ערומה' מספרת פרופ' עדה למפרט על שפתם המדהימה של בני השבט: "היא מכילה שפע הברות, ובהן כאלה שנוצרות מקליקים, בין לשון לחיך או לשפתיים או מנשיפות אוויר גרוניות, שאבדו ואינן עוד בשום שפה אחרת. יש בשפתם מאה צלילים שונים לעומת שלושים באנגלית. שפתם היא אם כל השפות". אני מהרהר במחיר שהיינו צריכים לשלם כדי להיות אנשי 'תרבות'. כמה התנתקנו מחושינו. כמה התנתקנו מגופנו. כמה התנתקנו מרגשותינו. כמה הפכה התקשורת בינינו להיות עשירה במילים ודלה בביטויים רגשיים וגופניים. תרבות שצימצמה את הביטוי הרגשי שלנו, לימדה אותנו גם לצמצם את נשיפותינו ושאיפותינו. עולם שלם של ביטויים רגשיים דרך הנשימה נעלם לטובת המילים.
לספר את עצמי ללא מילים? בלי קולות? רק נשימות?
על מדף הסיפורים שלי מוכנים כתובים וערוכים כמה מסיפורי חיי. בעת הצורך אשלוף סיפור מרגש, בשעה אחרת סיפור נועז ומסעיר או סיפור חכם ומעלה חיוך. סיפורים מהוקצעים ומרשימים, מסתירים היטב אמת עמוקה יותר, כאוטית, פצועה, מתפרצת ובלתי סדורה. המילים מאפשרות סדר.
איני יודע מה שמה. היא מחו"ל. עיניים רכות, גוף חם ורך. אינני זוכר את שמו. גבר. שרירים. מבט צר. זיפים דוקרניים. אינני יודע מה סיפור חייהם, הם אינם יודעים את סיפורי. ובכל זאת, אנחנו יודעים את מה שמעבר למילים. למסתכל התרבותי מהצד היתה שם פגישה של שלושה משוגעים. תנועות ידיים וגוף לכל הכיוונים, נשיפות ושאיפות מהירות, תנועות עזות, ריר, העוויות פנים, הראש מזנק, הגוף מפרפר, הגוף מרחף באויר בידיהם של שני המלווים שלי. אין מגבלות, יש אמון מלא, מרחף, רפוי לחלוטין באויר. ואחר כך באה הנחיתה לקרקע. החזה עולה ויורד, נשיפות ארוכות, גלגול רך, התכנסות, השענות. לחי ללחי, ידיים מחבקות. ראש מורכן, רגליים נפשטות. עיניים נפקחות פוגשות עיניים מחייכות. זעה פוגשת זעה. לב פוגש לב. בלי מילים.
———–
לא פעם הנחיתה אחרי פסטיבלים או סדנאות מרוכזות מזכירה לי את האויר הקר והאור המסנוור המקבלים את פני התינוק הבא לעולם. בחזרה מן הפסטיבל אני שואל את עצמי מה אני יכול ללמוד ממה שחוויתי על ביטוי אותנטי יותר של עצמי. מה אני יכול לקחת מתוך החוויה הבראשיתית, דמויית גן העדן, אל תוך חיי היום יום שלי?
אני נזכר בלחי עם הזיפים שנשקה ללחיי. מהרהר, איך מאחורי המסיכות הגבריות והנשיות יש כוחות חיים ילדותיים, במובן השמח והמעיז של המילה. לזכור את זה יכול לעזור לי לבוא במגע עם המקום הזה בתוך האנשים. לזכור את זה יכול לעזור לי לבוא במגע עם המקום הזה בתוכי.
איפה יש עוד חוויה כזו של טרנס? איפה אפשר לנוע כך בטירוף הדעת, עם מגוון נשימות ורגשות ללא מילים, ולהתמך כך בגוף ובנפש? איפה אפשר להראות את כל פניך – להעיז להראות פני משוגע מזיל ריר, פני ילד
מתרפק, פני גבר כואב ובוכה ופני גבר עז ומלא תשוקה?. הרבה אהבה צריך בשביל זה, הרבה קבלה, הרבה אומץ. אומץ להניח שיפוטים בצד ולהתחבר למקור הקדום המשותף של כולנו, לסיפור העשיר בהברות של שבט ההדזבה, אבות אבותינו. לשוב לילדות האנושית שלנו, לשוב לאנושיות הילדית שלנו. למצוא את המאחד האנושי של כולנו. ולהעיז – להיות.