בלילה באה אלי בחלום אפרת, שהייתה האהובה הסודית שלי בגיל שש עשרה. מי ידע אז בכלל שיש לי אהובה, שהרי הייתי מסתגר בחדרי, מאחורי הדלת האפורה שאף פעם לא היה בה מפתח, אולי אפילו חור לא היה, רק ידית משופשפת בצבע כסוף שדהה עם השנים, יושב על המיטה, האחים הקטנים שלי היו בבית הספר ואור צהוב זהוב של חורף היה נכנס מהמרפסת, ואני בולע מילים מספרים, כמו שמן דגים. בעצם איני יודע אם אי פעם שתיתי שמן דגים, אבל נדמה לי שזה כמו אותו פודינג דג, מן מרקם צמיגי, כמו העור המדלדל מתחת לזרועה של סבתא, שאבא פעם הכריח אותי לאכול, כי חייבים לאכול, וחייבים גם להתכונן למבחנים בבית הספר, ולבלוע מילים מספרים עד שייחנק הגעגוע עד שתחנק התקווה למַשֵהו. לאיזשהו משהו שיש בו חיים ולא רק כוֹרַח.
כשקמתי בבוקר ממיטתי, גררתי את עצמי בצעדים איטיים להטיל את מֵימַי עד שנתקלתי בחוטי החלום שהיו מסתבכים מהלילה ונפלתי מתמוטט מלוא קומתי. אפי נחבט והזכרונות המדממים נשפכו היישר אל תוך יומי. גם אם שכחתי מה היה בפגישה הלילית עם אפרת, צעדתי באותו היום עם טעם של געגוע, במן גרירת רגליים שיש בה תערובת של כישלון עם שמץ של תקווה, אלא שהתקווה הייתה מכוונת אחורה. הנפש במקום לנוע באותו בוקר קדימה הלכה אחורה ולמעלה וחוטי החיים הסתבכו זה בזה.
כי הרי היה שם משהו עם אפרת, שביב תקווה שנִשבָּה כמו ניצוץ באיזה כלי ישן, חתום בזכרונות ובתמונות אחרים. כי אחר כך באה תמר והילדים ובית העץ ואחר כך הגננת שהתאהבתי בה והמשבר שבא בעקבותיה והסליחה של תמר. ואולי בכלל לא סלחה לי אף פעם, רק רצתה שנמשיך, כי משפחה לא מפרקים. ואני שכחתי, ושוב התאהבתי, ושוב שכחתי. ותמר שוב סלחה והתאהבה בעצמה באיש ההוא שהלכה לפגישות עבודה איתו ולא סיפרה לי, ואני לא רציתי לדעת, רק חשדתי, ורק רציתי שהכל יישאר כפי שהוא או שיתפרק.
אפרת הייתה כמו כוכב רחוק שהאיר מגיל שש עשרה בחשכת הזכרון שלי. עד היום אורו ממשיך לזרום במחשכי היקום האין סופי שלי ממרחק שנות אור אפילו שאפרת כבר מתה. יום אחד, בגיל ארבעים, היא מתה מסרטן. כך שמעתי. היה כתוב בעיתון והיו מודעות של אֶבֶל והיו מילים ותמונות שלה ושל הבעל והילדים הקטנים שאיבדו אֵם נפלאה.
האור שלה ממשיך לנוע בתוכי והוא מציץ בחלומות ומתגלם בנשמות ובאהבות שהן תמיד יותר תקוות משהן אהבות. כי כל אהבה היא קודם כל תקווה. כמו פתח שאור נכנס בו, שאפשר לצאת דרכו ולרחף מחוץ ומעל פני האדמה ומחוצה לה אל השמיים. עד שהמחברות והספרים שהיו פזורים על פני המיטה הצרה של נעורַי יישארו כגווילים ישנים מצהיבים והאותיות יקמלו בתוכם ורק אלו הטבולות בדבש חמוץ של אהבות, כמו אלו בספרים של אמיל זולא, יבואו איתי למעלה.
ככה יום אחד קשרתי את הקרסול בחוט חזק שאוכל גם לחזור ועפתי מבעד למרפסת, מעבר למעקה השחור המחליד. עפתי מעל לחבלי הכביסה שכבר איבדו ממתיחותם, אבל הרגליים היו יכולות עוד להשען עליהן ולתת דחיפה נוספת כלפי מעלה, לשמיים. איני יודע כמה זמן עפתי כך, ופלא הוא, כי כבר בן חמישים אני ומעופי כבר אינו קל כל כך כפי שהיה בנעורי. עפתי עד ששכחתי את החוט וגם המחשבה כיצד החוט יכול להיות ארוך כל כך נשכחה ממני.
הנוף שהיה מוכר בתחילה התחלף ולא היה לא מדבר ולא הרים ולא ים ולא שמיים ולא בתים ולא בלי בתים, הכל הפוך היה שם. עצי השזיפים צמחו בשורשיהם כלפי מעלה והענבים נפלו כאשכולות כבדים מהעננים. ומעלה היה מטה ומטה היה מעלה ונמרים ואריות היו עפים מסביב וגשם ירד מידי פעם מהאדמה אל העננים, מביא איתו לחות קרירה אל אויר חמים רך שהיה נוצתי עד שיכולתי לפעמים לעצור ממעופי ולהשען עליו.
לא חיפשתי דבר. לא אל אפרת עפתי. עפתי כי הגיע הרגע. הגיע הזמן לצאת ולעוף ובליבי אותו רעד שבשנים האחרונות הופיע בידַי, עת החזקתי כוס, מן תנועה בלתי נשלטת שאינה מאפשרת לי עוד לאחוז בדבר מבלי שיזוז. כמו רעידת אדמה קלה אך מתמדת. כאילו הפכה היבשה לים שקט שגליו הזעירים ורחַשוֹ בלתי פוסקים, מלחשים סודות שמבקשים להתגלות, עד שאין לך ברירה אלא לקשור את קרסולך בחוט ולתת לרוח לקחת אותך, רק לפרוש ידיים, להסתכל למטה או למעלה או לצדדים, שהרי גם הכיוונים נרעדו והתבלבלו ולא נותר אלא לצפות במתרחש.
יכול להיות שאלף שנים עפתי כך. הזמן התהפך אל תוך עצמו ורק החוט שהמשיך להיות קשור לקרסול הזכיר לי שיש התחלה. זכרתי, כך סיפרו לי, כך זכרתי שסיפרו לי, שיש גם סוף. לכל סיפור יש התחלה וסוף וחיי הם סיפור שכזה, שקשור בחוט למעקה של המרפסת. מתישהו נזכרתי במרפסת, כן שם התחילו חיי. משם קפצה כנראה הצפרדע שמצאתי ושמתי בדלי של מים. משם נכנס האור. משם צעקתי לויטאלי פיקרו הזקן שהיה גורר את עצמו ברחוב עם חליפה גדולה ממידותיו ונעליו קרועות, פיקי פיקי פַק פַק וברחתי אל החדר מפחד זעמו. שם ישבתי לבד בכיסא הילדים, עם סינר לחזי, בוהה באור הקיצי הראשון של הבוקר. ושם בנתה לנו אמא את הסוכה, עם ריח ענפי האורן וקישוטי הנייר.
וכל זה הרגיע אותי, כי יכולתי לדמיין שהיה לי עבר ושיש התחלה וסוף לסיפור שלי ולא לנצח ארחף כך. ובאותה שעה חלפו כבר אלף שנים והייתי מעופף בשמיים והחוט קשור בקרסולי, וכבר פסקו הענבים להתפקע ולא היו עוד עצי שזיף והייתי עובר בארץ השקדיות לנֶצַח, שלא היה להן גזע ולא ענפים, רק שדות של פרחי שקדיות ורודות ולבנות וריח עז, שבאותה ארץ יכולת למשש אותו ומלבד פרחי שקדיות לא היה שם דבר, רק תכלת שקופה שקטה ורוח קלה ומשב ריח השקדיות שהיה משכיח כל זכרון, והייתי חייב להזכר במשהו. כי בארץ פרחי השקדיות הזמן נרדם ואינו זז.
'אם כך, אם כאן החיים לא הולכים קדימה', אמרתי לעצמי, 'אז שילכו אחורה ושתהיה תנועה.'
וכך התחלתי לסובב את ראשי ולהסתכל אחורה, שזה כבר אלף שנים שלא עשיתי כך. בהתחלה רק הורוד והלבן והתכלת היו עומדים מול עיני, כמו נעצר העולם ואין דבר מלבדם, אבל לאט לאט, כמו מתוך ערפל ורוד שקדייתי, החלה לבצבץ דמותם המעורפלת של הרי ירושלים. מרחוק, על פסגת הר אחד, יכולתי לראות את בנין האבן הלבן של ילדותי על שלושת קומותיו. הוא עמד שם בודד מוקף צברים שהיו מתנשאים מעליו כעצים ענקיים עמוסים בסברסים כתומים ואיש אינו קוטף אותם. כשהתקרבתי, ראיתי שאבא מטפס עליהם, איש קטן מטפס מעלה בין ענפי הסברס העצומים. רציתי לצעוק שיזהר מהקוצים אך קולי בן אלף השנים לא יצא. הוא החזיק בידו מקל מאולתר עם פחית חמוצים פתוחה קשורה אליו והיה לוכד לתוכה סברסים עסיסיים.
אלף שנים אחרי שיצאתי מהמרפסת חזרתי אליה. רצוני חזר אלי. אחזתי בחוט ומשכתי עצמי אליה בחזרה. מבעד ליער כַפּוֹת הסברס הקוצני ריחפתי בזהירות אל המעקה ומשם פנימה אל המרפסת. אמא עמדה שם צועקת לאבא שיזהר. אָמיתַי, אחי הקטן, ישב בכיסא שלי מילדותי, עם סינר לחזהו, בוהה החוצה אל האור שהיה מסתנן נשבר מבעד לכפות הסברס הגדולות.
