לאן הדרך שלנו מובילה? האם כשאנחנו פונים לטיפול ומבקשים שינוי אנחנו באמת מבקשים שינוי? בסיפור הזה יסופר על פרק אחד במסע לגילוי עצמי שערך מיכאל בעזרתו של הקוסם מארץ עוץ.
"אני לא מצליח להתחבר, אני לא רואה את הדרך". מיכאל פקח את עיניו והישיר אלי מבט, גופו נטה קדימה, כמו היה מבקש להאחז בי. כבר מספר שבועות היינו נפגשים ומיכאל לא קיבל עדיין את התשובות שביקש. לפני שנה חזר מהודו ומאז הוא מחליף עבודות. בכל מקום שהוא נמצא מלווה אותו חוסר שקט, תחושה פנימית עמוקה של אי שביעות רצון ותסכול. הוא שוב ושוב נוזף בעצמו, שעליו לעשות משהו 'משמעותי' יותר עם החיים שלו. הוא נוזף בעצמו: "אתה לא יודע מה אתה רוצה ואם אתה רוצה בכלל". ומיכאל, מתכווץ, מבקש לגרש את הקול המטריד והקול שב וחוזר, אינו נותן לו מנוח, אינו נותן לו 'להיות כמו כולם'. כלפי חוץ הוא 'אחד מהח'ברה', כלפי פנים מרגיש אבוד. לא סתם הוא אינו רואה את הדרך חשבתי, זו לא הדרך שלו… זו הדרך שמרחיקה אותו מעצמו.
"אני יודע שאתה אומר שהתשובות אצלי" הפסיק מיכאל את מחשבותי "אבל בכל זאת אולי תגיד לי מה אתה חושב. לאן הדרך שלי מובילה? מה עלי לעשות?".
"אני באמת אינני יודע לאן הדרך שלך מובילה" עניתי, "אבל נדמה לי שיכול להיות מעניין בשבילנו להסתכל על המקום שבו אתה נמצא עכשיו. אני שומע שאתה מתוסכל שאתה לא מצליח, אתה מרגיש תקוע ואתה לא
רואה את הדרך. ובמקום הזה אתה רוצה שאני אראה לך את הדרך. ואתה יודע, מיכאל" הוספתי, "בפגישות האחרונות הרגשתי שאנחנו שנינו כמו מהלכים בערפל. הרבית להשתמש במילים לא יודע, לא מרגיש כלום עד שבאמת היה קשה לדעת מה אתה מרגיש, כאילו שאתה מבקש, שלא נמצא את הדרך, את הדרך פנימה".
דברי נגעו במיכאל. עיניו התרככו, הוא נשען אחורה ונאנח:
"אתה צודק. אני באמת לא מצליח להגיע לעצמי".
"זה באמת קשה" אמרתי "ואנחנו קצת יודעים מהפגישות הקודמות שלנו למה. אתה זוכר ששיחקנו משחק תפקידים מה אמרת למיכאל שבפנים? למיכאל העצוב?".
"זוכר" השיב מיכאל "אמרתי לו: אני לא רוצה אותך, אתה מכביד עלי, אני רוצה להעיף אותך".
בפגישות הקודמות גילה מיכאל שמגיל מוקדם סיגל לעצמו את מסיכת 'הגבר'. כדי לקבל את אהבת אביו הנוקשה, הוא סיגל גינונים 'גבריים' ורגשות – היו מחוץ לתחום.
האם כשאנו פונים לטיפול אנו באמת רוצים שינוי? אם ישתנו דפוסי החיים שלנו, אם נסיר את המסיכה, נוותר על מה שהגן עלינו בנאמנות שנים ואז – מה יגן עלינו? לכן, לא פעם, המטופל, במקום להביא איתו את החלק הפנימי, שהוסתר שנים מאחורי המסיכה, מביא איתו את החלק בתוכו, שגרם להווצרותה. זה החלק שלא אפשר למיכאל לבטא רגשות. וזה החלק שבא איתו לטיפול ונזף בו, שאינו יודע מה הוא רוצה. החלק הזה משול להורה שמביא את ילדו לטיפול ואומר למטפל: "הילד בעייתי, טפל בו, כדי שיהיה כמו כולם". אותו הורה, או בנמשל – החלק הנוזף במטופל, מבקש מהמטפל לשתף איתו פעולה בהשתקה של החלק הפנימי. ובעצם, מבקש להמשיך עם אותם דפוסים, עם אותה מסיכה ושהילד בפנים 'יתנהג יפה'…
"אולי אתה יכול לשכב", הצעתי "אולי נוכל להתקרב קצת למיכאל שבפנים דרך הגוף".
מיכאל נשכב על גבו, מניח את ידיו מאחורי ראשו.
שאלתי את עצמי מדוע כשהצעתי לו להכנס פנימה, הוא שם את ידיו מאחורי ראשו. לכאורה, היתה זו תנוחה מלאה בטחון, כשל המשתזף בחוף הים, כאילו היה אומר "הנה הכל פרוס לפניך". אך הרגשתי, שמאחורי מסיכת הבטחון ישנה דריכות. מיכאל עצר את נשימתו, כאילו היה מחכה לצעד הבא שלי.
לעיתים קרובות תנוחות שאנו רגילים בהן מקבילות לדפוסים רגשיים שאימצנו, לכן הצעתי למיכאל:
"אולי נבדוק מה קורה כשהידיים מונחות לצידי הגוף?". מיכאל העביר את ידיו באיטיות לצידי גופו ונשם עמוקות "אני מרגיש יותר משוחרר אבל בו זמנית חשוף, פגיע, שברירי".
כמו מסיכת 'הגבר', חשבתי. גם הידיים שמאחורי הראש מטעות, משדרות ביטחון עצמי מופרז, אבל בעצם הידיים מגינות על הראש, וכך הוא מגן על עצמו, שלא ידעו כמה הוא פגיע.
"אולי נבדוק איך אתה יכול להגן אחרת על המקום הפגיע" הצעתי.
מיכאל היסס ואחר כך שילב את כפות ידיו מעל הבטן.
"מה עושות הידיים?"
"מגנות על הבטן"
"מפני מה?"
"הן הודפות דברים לא טובים"
"ומה יש בבטן?"
"הכל: עצב, שמחה, כל הרגשות".
ישבתי שותק ליד מיכאל השוכב. חשתי שכפות ידיו נעולות כמו אבזמים של חגורת בטיחות. יד נכנסת ליד ונועלת.
"מה יקרה אם נפתח קצת את הידיים" שאלתי. מיכאל הביט בי כמשותק. "אולי אני אוכל לעזור לך" הצעתי "האם אוכל לשים את ידי על ידיך?". מיכאל הנהן. הנחתי את כפות ידי על ידיו והמתנתי. נשימותיו של מיכאל הלכו והעמיקו ובטנו עלתה וירדה עם כל נשימה ואיתה גם ידיו. אט אט, כמו אדוות על מים, ה
חלו ידיו לנוע וידי החמות מונחות מעליהן.
"אני מרגיש כמו דלת שנפתחת" אמר מיכאל.
"איך נראית הדלת?"
"זו דלת אפורה"
"ואם פותחים אותה מה רואים?"
"יש אחריה עוד דלת. זו דלת גדולה מברזל… זה מזכיר לי את הקוסם מארץ עוץ".
"ומיהו הקוסם מארץ עוץ בשבילך?"
"הוא דמות טובה, הוא היה צריך להראות לדורותי את הדרך"
"אז עכשיו כשאתה עומד מול הדלת הזו מה קורה איתך?"
"אני רוצה לפתוח אותה, אבל גם מפחד. יש שם את הקוסם שיכול להראות לי את הדרך, אבל גם יש שם חושך ודברים מפחידים". מבטו של מיכאל הצטעף, הוא הסיט עיניו כאילו היה מביט למרחקים.
"יש מאחורי הדלת דברים מפחידים. אז מה יכול לעזור לך לפתוח את הדלת?"
"אני חייב לעשות את זה לבד"
…
מיכאל החליט בסופו של דבר להעזר בי כדי לפתוח את הדלת.
דלת הברזל הגדולה נפתחה בחריקה, לכדי סדק. האור שחדר פנימה גילה חדר ריק.
"חשבת שיש דברים מפחידים בחדר והנה הוא ריק" אמרתי.
"ומי אמר שריק לא מפחיד?" תיקן מיכאל.
חלפו שבועות ארוכים עד שהסכים מיכאל לעשות צעד פנימה. בראשית הגיע לטיפול מיכאל שביקש ל'סדר את הענינים' כך שיוכל להמשיך ולהציג את המסיכה שלו, בלי שהילד שבפנים יעשה יותר מדי רעש. אך טבען של מסיכות להשחק, כמו בגדים ששימשו אותנו בעבר ועכשיו אינם במידה הנכונה וחורים נפרצים בהם. מבעד לחורים דוחק בנו הקול הפנימי לעשות שינוי אמיתי ולא להסתפק בעוד טלאי על הבגד. אך שינוי לא ניתן לעשות במטה של קסם.
המטפל אינו קוסם והדרך, כדרכה של דורותי בקוסם מארץ עוץ, אינה מרוצפת במרצפות זהב. הדרך יכולה להיות אפורה, כמו הדלת שבפניה עמד מיכאל. בצעדים מהוססים, בצעדים זהירים צועדים המטפל והמטופל בדרך רצופה קשיים. ב'קוסם מארץ עוץ' מעיפה סופת טורנדו את ביתה של דורותי לארץ רחוקה. כך בחיינו אנו מגיעים לעיתים לטיפול רק לאחר 'סופה' המעיפה אותנו ממקומנו. ה'סופה' חושפת בפנינו את העובדה שהבית שבנינו איננו כה יציב כמו שחשבנו. המסע הביתה הופך להיות מסע לגילוי עצמי. החיים הופכים להיות לדרך שבה אנו מתנסים בשבילים חדשים, בצורות התייחסות שונות לחיים ובהתגברות על מכשולים.
כמו דורותי שפוגשת את המכשפה הרעה והמכשפה הטובה, את איש הפח המאמין שהוא חסר לב ואת האריה הפחדן, כך אנחנו לומדים להכיר חלקים שונים בתוכנו ותוך כדי כך מגלים את מה שגילתה דורותי – מה שאנחנו מחפשים נמצא בתוכנו.
למתעניינים בטיפול: ניתן ליצור איתי קשר ישיר ואף לקבוע איתי פגישת הכרות לקראת טיפול פסיכותרפיה גופנית באוריינטציה רוחנית. הטיפולים מתקייימים באזור ירושלים ותל-אביב.