בלילה באה אלי בחלום אפרת, שהייתה האהובה הסודית שלי בגיל שש עשרה. מי ידע אז בכלל שיש לי אהובה, שהרי הייתי מסתגר בחדרי, מאחורי הדלת האפורה שאף פעם לא היה בה מפתח, אולי אפילו חור לא היה, רק ידית משופשפת בצבע כסוף שדהה עם השנים,

לפני חמשת אלפים שנה, בממלכת שוּמֵר שבמסופוטמיה, היכן שמָלַך גלגַמֵש,  ולפני שהגברים השליטו את השפה שלהם על העולם, הייתה לנשים שפה משלהם, שרק נשים דיברו בה.  קראו לשפה הזו אֶמֶסָל, שפירושו בשוּמֵרית 'הניב המעוּדַן' או השפה הענוגה.  שירי האהבה נכתבו ב אֶמֶסָל וקינות הושרו בה. לפעמים נדמה

את הדרך לסלוניקי עשיתי ברכבת. בצהריים עצרנו במסילה צדדית, באמצע שום מקום, מניחים לרכבת משא קודרת עמוסה קרונות לחלוף על פנינו בדרכה לדרום יוון. כשהחלה הרכבת לנסוע שוב, הנחתי ראשי על מסעד המושב סמוך לחלון ונרדמתי עם קול שיקשוק הגלגלים. בחלומי נסעתי ברכבת משא במערב