מסופר על רבי יוחנן שחלה ונזקק לכך שרבי חנינא לו ישתמש בכוחותיו על מנת שירפא אותו. שואלת הגמרא מדוע לא ריפא רבי יוחנן את עצמו ממחלתו, שהרי הוא עצמו יש לו כוחות ריפוי משלו. ואז נאמר: "אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים". זאת אומרת, אף על פי שרבי יוחנן היה יכול לרפא חולים אחרים, הוא לא היה יכול לרפא את עצמו, ונזקק לעזרה בעצמו.

זה היופי בלהיות אדם. אנחנו תלויים זה בזה, קשורים זה בזה, מסייעים זה לזה. שרשרת אנושית של תמיכה הדדית ונתינה הדדית. כי בכולנו יש את אותם חיים שטמונים בנו, אותו לב שמבקש חום, קרבה, אהבה. אותו לב שמבקש לבטא עצמו בעולם בחופשיות ושיהיה לו מקום לכך, שמישהו יראה אותו בעין טובה ומקבלת. אז כשאני צריך תמיכה, אני הולך למדריך שלי, למלווה שלי. וכשמישהו מבקש את הדרכתי, שאהיה מלווה שלו בחלק ממסע חייו, אני נותן את מה שקיבלתי בעצמי. זה היופי, אין כאן מטפל יודע כל, אלא אדם שהוא תמיד בעל ידע חלקי וגם הוא במסע הזה של החיים שמלווה אותכם עם מה שהוא למד במסע עד כה. 

קו מאחד בין כל הפונים והיא התחושה שהמהות הפנימית שלנו אינה באה לידי ביטוי בעולם. זה בא לידי ביטוי בתחושה שאיננו מחוברים לעצמנו, שאנו פועלים בעולם כדי לרצות אחרים ואיננו קשובים לצרכינו, שאנו מפחיתים בערך עצמנו או שאנו מרגישים שאנו חיים עם מסיכה כלפי חוץ ואיננו מגלים את טבענו האמיתי.

מתוך הבנה שבחיינו הסתרנו את מהותנו האמיתית כדרך לשרוד בעולם שלא תמיד היה תומך ומכיל, אנו מבקשים יחד  להתקרב צעד צעד למי שאנחנו 'באמת', מתחת למנגנוני ההגנה. צעידה כזו היא בעצם מסע משותף של שני אנשים היוצרים קשר עם מטרה משותפת והיא לעזור לפונה להתקרב לעצמו ולחיות חיים מלאים וחופשיים יותר.