בעיני האמהות הפולניות שלנו, הרעיון ליסוע לירדן, בימים שבהם שליטי העולם הערבי נופלים בזה אחר זה, היה עוד חיפוש מיותר ולא מובן אחר סכנה. את האמהות השארנו מאחור, אבל משהו מן החשש שהוטמע בכל תא בגופנו, הלך איתנו בואדיות ובהרים. בגנים הישראליים שנשאנו איתנו נרשם שכל חובש כאפיה עלול לשלוף סכין וכל איש מזוקן בגלביה עשוי להיות סוכן פוטנציאלי של אל-קאעידה.
אם נסתכל בכנות בחיינו, נגלה שגם בחיי היום יום, אנו נוהגים, לעיתים קרובות, לשפוט את השונה מאיתנו, דרך עיני הפחד. בכל רגע אנו יכולים ליפול קורבן, לא למחבל דווקא אלא לסוכן השב"כ הפנימי שלנו, שמתריע שוב ושוב על סכנות וחוסם כך יכולת ליצירת קשר אמיתי עם הזר והשונה. זה תפקידו של הסוכן הפנימי, להזהיר ולהיזהר מסכנות. ואכן, לפעמים, עלינו לנקוט בזהירות, אך האם היינו רוצים שכל חיינו יתנהלו בפחד או שיתנהלו בפתיחות? האם היינו רוצים לשאת בתוכנו עוינות וזרות או אמון ואהבת אדם? 
בעבר השני של הירדן, כמו גם מעבר לקיר בבניין המגורים או בגינת השכן הסמוכה, ישנם אנשים שעניינם כשלנו: חום, קרבה, בטחון, חברות, גידול ילדים, קורת גג. במסע בירדן פגשנו בני אדם מעבר לדימויים המוטבעים בנו וגם בני האדם האלו למדו, כשפגשו אותנו באמת, שבעבר השני של הירדן, אין רק בובות בדמותו של נתניהו, שכל רצונן הוא רק לרמוס את כבודם של הערבים ולחרחר מלחמה.
המפגש הראשון עם סולימאן הבטיח שלום קר. סולימאן, כמקובל בירדן, הסכים לקחת שלושה מטיילים צרובי שמש מן הכביש השומם בצד הירדני של ים המלח, תמורת תשלום נאה. במכונית המטופחת, עם הגג הנפתח, צדו מבטיו בדאגה את נעלינו הבוציות, ותיקי הגב המאובקים מהליכה של ימים במדבר. רק לאט לאט, כששני הנוסעים מאחור כבר נרדמים, באו המילים, מגששות בתחילה כמי המעיין הנובע, בשיחות על פוליטיקה ומזג אויר וזורמות בהמשך כפלג המים בין הסלעים, על מה שקרוב לליבנו. השיפוט הראשוני התמוסס והלב הופתע לגלות לב אחר, מתחת לכל הכיסויים.
אי שם, בדרך מים המלח לטפילה, עיר ירדנית קטנה בהרים, שלף פתאום סולימאן ערימת מסמכים מתא הכפפות והגיש לי אותה בשתיקה. על פניו היתה נסוכה הבעה של מרירות מעורבת בעצב. "זה בגללי" הסביר "אני חולה ובגלל זה לא יכולים להיות לנו ילדים". כופפתי את ראשי במבוכה ועלעלתי בדפים מבית החולים בעמאן. בכל מקום בעולם הדפים האלה נראים אותו דבר. גזר דין לאיש צעיר, שזה עתה התחתן, חרוט במספרים סטטיסטיים על נפח, איכות ומהירות של תאי הזרע שלו. בתחרות על מהירות נכשלים הזרעים של סולימאן והרופאים, כמו רופאים, לא מותירים מקום לתקווה, לנס.
ליבי עם סולימאן. אני רוצה להגיד לו שלא יאמין לרופאים. שניסים קורים, שאני אפילו מכיר באופן אישי אנשים, שאמרו להם שאין שום סיכוי שיביאו ילדים לעולם והיום הם הורים מאושרים. הלב שלנו נפגש עכשיו במקום הכי אינטימי, ייתכן שאני איש סודו היחיד לכאב הזה, אבל מוחי אינו מוצא, מתאמץ ולא מוצא, את המילים המתאימות בערבית. אני עובר לנפנוף ידיים וסולימאן משיב לי בנפנוף ידיים נואש משלו.
סולימאן היה בדווי, אך מה יהיה כשנפגוש את הפלסטינים המטפחים את חלום השיבה אל ארצם הגזולה?
משאית הענק של מוסא מובילה פוספטים מים המלח לעקבה. מוסא נוסע במפלצת הענק באיטיות בכביש הערבה ומספר לי שהוא מלוד. אשתו הוא אומר במרירות מרמאללה, אבל לא יכולה לבקר את המשפחה שלה בגלל נתניהו. מוסא כועס את כל שנות הסכסוך הערבי-ישראלי בקבינה המוגבהת שלו. אביו גורש מלוד ב-48'. זכר הבית והחצר עם השסק והתות הועבר מאב לבנו. געגוע אל הבית שעובר גם אלי מבעד כל רשתות הטענות החבוטות של צדק הסטורי ופוליטי שחונכנו לשלוף מול כל כאב. אני מקשיב בפשטות לכאב האנושי של מוסא ובני משפחתו שנעקרו מבתיהם. במה הם שונים מאבי ואמי שזכר מרחבי המולדת הפולנית ממנה נעקרו עוד חרוט בנפשם?
המשאית הכבדה מכתיבה נסיעה איטית בקצב המדבר. מקום שבו הצו האלוהי, כמו אבינו הקדמון אברהם, הוא להכניס אורחים ולכבד אותם. בקצב האיטי הזה משיל אט אט גם מוסא את כעסיו ומפסיק לראות בי נציגו של השלטון הישראלי העריץ. אנחנו נפגשים כמארח ואורח במקומות חוצי הגבולות. מדברים על הלבוש הצנוע שלובשות אשתו ובנותיו וכנגד על העגיל המתריס של בני בגבת העין, על החיים הפשוטים במדבר לעומת חיי העיר, על אלוהים ועל צוי המוסר האנושיים, עד שכל עניין הגבולות נראה טיפשי כל כך: מאתיים קילומטר ניסע דרומה מים המלח לעקבה רק בשביל ליסוע חזרה באותו כביש ערבה, הפעם הכביש הישראלי, חזרה לים המלח.
בסופו של יום הגענו לעקבה. מוסא מנשק אותי על שתי לחיי. מן העבר השני אילת, קרובה כמרחק נגיעה, אך מופרדת בגבול. עוד מעט נחזור לחיי העיר ונפרד מן המדבר. המדבר אינו תמים. הזאבים והצבועים משוטטים בלילות לצוד את חסרי הישע וביום, אם לא תזהר, תיקח ממך השמש את כל כוחותיך. אבל המדבר מלמד גם על פשטות. מתחת לריבוא כוכבים בלילה, סביב המדורה, תחת עינו הפקוחה של אלוהים ואללה, כולנו בני אדם.
