"אם האדם התקרב לעצמו, בזה שיש בו לב ברחמיו, ואפילו רק התחיל לב ברחמיו – נפתח השער" (ימימה)
המילים האלו הן כמו מפתח לשער.
בלי להסביר הרבה, אם רק שוהים עם המילים האלו 'לב ברחמיו' ו'התקרב לעצמו' מרגישים איך השער יכול להפתח.
למעשה זו דרך הלימוד. אם חשבתן שדרך הבנה בשכל בלבד נפתח השער, זו טעות. לכן אין די 'להבין'. בלי יישום במציאות חיינו, שעובר דרך הלב, אין תוצאות.
בלימוד אנחנו לומדים שיש שתי תנועות משמעותיות בחיינו: התקרבות או דחיה.
כל העבודה הרוחנית והנפשית עוברת דרך שתי התנועות האלו. התקרבות היא התנועה הסקרנית, החמה, הפנימית, השואלת והלא יודעת. דחיה באה מתוך תנועה של התרחקות, מהמקום שאני יודעת, אני צודקת, המקום שמפריד ביני לבין האחר, זו שיודעת ומבינה מהר, זו שחשוב לה להבין כדי להבין.
יש משפט נפלא של ימימה: :"מחשבה מתקרבת היא בהמתנה להבין ולהסכים לא להבין כדי להבין". זאת אומרת, כדי באמת להתקרב לעצמנו או לאחר, אנחנו חייבות להיות בהמתנה. 'ממתינה להבנתה'.
כדי להבין באמת, שזו מחשבה מתקרבת, אנחנו צריכות קודם כל להסכים לא להבין…. זאת אומרת שהתקרבות היא תנועה עדינה, איטית, ממתינה, שוהה במקומה, נוכחת במקומה, לא שולטת, לא משתלטת. ממתינה.
וישנה עוד וריאציה של התקרבות לעצמנו והיא הלב ברחמיו. לא צריך להיות כבר במדרגה הזו שהלב הוא רחום. די בזה שאתן (ואתם) רק מתחילות להיות בלב ברחמיו אומרת ימימה, וכבר השער נפתח.
אנחנו לא מדברים על רחמים מהסוג של 'איזו מסכנה אני מרחמת עליה או על עצמי'. מדובר על התנועה של הקבלה העצמית. זו שבמקום לשפוט ולבקר (מלשון ביקורֶת), מבקרת (מלשון ביקוּר) את עצמנו ואת האחר.
העניין של הלימוד הוא לא להגדיר הגדרות מצמצמות. למשל להגדיר מה זה לב ברחמיו. אלא לקחת את המילים האלו לב ברחמיו ולבדוק בסיטואציות שונות בחיים שלכן האם אני לב ברחמיו. להרגיש מתי אני בלב ברחמיו ולראות איך זה משפיע על חייכן.
אז הלוואי שתזכו וייפתחו השערים….
