באיזו מתוכניות הטלויזיה, "האח הגדול" או "היפה והחנון", נאמרו המשפטים הבאים: א. "אני אוהבת את הגוף שלי ואיפה שהיה חסר השלמתי". ב. "מה שיש בי זה הכי טוב ואת זה אני צריכה לטפח". מענה נכון יקדם אתכן ישירות לחזית התוססת של ישראל.
זה המקום שבו נקבעות אושיות התרבות המתחדשת שלנו, תוך מאבק עטור רייטינג בין המצדדות בהגדלת היקף חזה ועובי השפתיים כערובה לאושר, לבין הדוגלות ב"להיות מי שאני". סקרניות? משפט א' שייך כמובן ל"יפה" והחנון שלצידה, משפט ב' שייך לפרידה ה"לסבית" ויריבתה ה"יפה" מ"האח הגדול".
לא רק בסדרות הטלויזיה יש תפקידים. אקהרט טולה, הנחשב כיום למורה הרוח החי המוביל בעולם, אומר שרוב בני האדם כבולים בתוך משחק תפקידים. כשאנחנו מזדהים עם להיות "אמא", "אישה יפה", "אישה חכמה", "מורה", "עורכת דין" וכו', אנחנו מזדהים עם תפקידים ומשחקים לפי כללי המשחק. התוצאה, רוב היחסים בעולם שלנו, אינם אותנטיים. כשהתרבות מעודדת לבישת מסיכות, אנחנו משקיעים מאמץ גדול בהסתרה, במקום מפגש ישיר ואמיתי בין בני האדם. פרידה מ"האח הגדול" אינה לסבית, אינה אישה, אינה יפה ואינה חנונית. פרידה היא אדם, אבל בתחרות המסיכות, אני מוכן להמר, בלב דואב, היא תפסיד.
בובת בארבי
מיכל (שם בדוי), עורכת דין מצליחה באמצע שנות השלושים לחייה, שיכללה את ההסתרה עד לכדי אומנות. במפגש הראשון שלנו בחדר הטיפולים הרגשתי שמולי יושבת בובה, מוטב לומר בובת ברבי. האיפור היה מושלם: הריסים השחורות המעפעפות, השפתיים המודגשות באדום והפודרה, שכיסתה על כל רמז לקמט מתחיל. מיכל ישבה רגל על רגל, נשימתה שטחית ועצורה, גופה נינוח לכאורה אך דרוך ונוקשה, בתוך גבולות המותר, שהרשתה לעצמה. מיכל שיחקה את האישה המושכת, המוכשרת והדעתנית אך מתחת, מבעד לארשת המסיכה המתוחה על פניה, יכולת לחוש בעצב וחוסר בטחון. היא לא ידעה לבכות וגם לא לצחוק. אבל כמו בובה שמנעד התנועות שלה מוגבל, כך גם מיכל נעה בעולם כבולה בתוך המסיכה, שהרכיבה לעצמה. חדשים ארוכים חלפו מהפגישה הראשונה עד שמיכל היתה יכולה להתחיל ולתת מעט אמון ולחשוף את מה שהסתתר מתחת לאיפור הכבד. ההסתרה שימשה אותה, כך גילינו, עוד מגיל צעיר ביותר, להגן על עולמה הפנימי הרגיש והפגיע מול אבא נוקשה ואמא שתלטנית. לאט לאט, כמו ברלה החילזון, הסכימה להציץ מתחת לשיריון ולהסכים להפרד ולו במעט מהמסיכות הנוקשות שלבשה.
הקושי להפרד מן המסיכה משותף לכולנו. ימימה אביטל , מפתחת שיטת החשיבה ההכרתית, הדגישה מאוד בתורתה את הנטיה לצמצם ולהסתיר את עצמנו. הנפש נאבקת כדי להתקיים בעולם, אמרה, ואם נתבונן בעצמנו ובסובבים אותנו, נוכל להבחין "עד כמה מתאמצים כדי להיראות וזה טבעי…". כשאנחנו רוצים להיראות, אנחנו רוצים גם שיאהבו אותנו, כי כולנו רוצים חום ואהבה. בה בעת, את הצדדים שאנחנו מכנים "הלא יפים" אנחנו מתאמצים להסתיר, ובמקומם אנחנו מבקשים להציג מראה אחר. התוצאה היא מה שקוראת לו ימימה "זיוף". אנחנו מתרחקים ממי שאנחנו באמת.
לא פלא שאנחנו נוהגים ככה. החיים בעולם הזה, כבר מהילדות המוקדמת, למדו אותנו שאיננו יכולים להיות עצמנו בפשטות. כשקפצנו בשמחה על הספות בסלון ההורים, אמרו לנו לא להשתולל, כשבכינו אמרו לנו להפסיק לבכות, כשהתרגשנו אמרו לנו להיות רציונאליים. צעד אחר צעד למדנו להיות ילדים 'טובים', זאת אומרת אנשים המתאימים עצמם לרצון האחרים.
הפחד העמוק ביותר
מיכל לימדה אותי כיצד כוחות החיים, היצירתיות, המיניות, האותנטיות נדחקים הצידה לטובת חיים של הישרדות. מה שאנחנו קוראים לו היום 'אני' הוא גירסה חיוורת ומצונזרת של הכוחות שלנו המבוססת על פחד, כפי שאומרת מריאן ויליאמסון, עוד אישה, שדבריה מצוטטים בדרך כלל דווקא בשמו של נלסון מנדלה:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור … אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? … אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו… כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח, אנחנו מעניקים, בלי דעת, רשות לאחרים לעשות כמונו …"..
מה יכול לעזור לנו להפסיק לצמצם את עצמנו או במילותיה של ימימה "להחסיר" מעצמנו?
"… אל תצטדקי לקיומך" מציעה ימימה " זאת אומרת אל תבקשי מהשני רשות כדי להתקיים .." הדרך לשחרור עוברת דרך הפרידה מההזדהות שלנו עם דמות הילדה חסרת ההגנה בתוכנו וגדילה אל המקום של הבוגרת הלומדת מהחיים. כשאנו מפסיקים לבקש רשות, פוסק גם המאבק. אפשר לנוח.
אין כמו מילותיה של המשוררת האמריקאית הנפלאה מרי אוליבר, בשירה 'אווזי הבר', כדי לסכם את הדברים: "אינך צריכה להיות טובה. אינך צריכה לזחול על ברכיך בחרטה מאה מיילים במדבר. את רק צריכה לאפשר לחיה הרכה של גופך לאהוב את מה שהיא אוהבת".
