כשרוצים לשלוח חללית שתגיע עד למאדים, שתשוט בחלל למרחקים שאיננו יכולים לדמיין, מציידים אותה בדלק גרעיני. זה הדלק שמאפשר לצוללות לשוט מתחת לפני המים חודשים ארוכים, מבלי לעגון בנמלים לתדלוק. ומה מניע אותנו בעולם? האם אנחנו פועלים מהמהות שלנו, מהמנוע הגרעיני שלנו? מה למדה על כך דריה בטיפול ומה הכלים שיש לימימה להציע?
כשדריה (שם בדוי) נכנסה לחדר היה בה משהו שהזכיר לי איילה היוצאת לקרחת היער, זוקפת את ראשה, מביטה לכל עבר בעיניים דאוגות, חרדה לקיומה. '"לא ישנתי בלילה" הפטירה, בעודנו עומדים זה מול זו. "צריך להגיע היום לקוח חשוב לחברה ואני, כל הלילה, חושבת וחושבת איך לעשות את הרושם הכי טוב בפגישה הזו. המחשבות מטרידות אותי ולא נותנות לי מנוח".
"איפה המחשבות האלו בגוף?".
"אני מרגישה את זה בבטן". דריה נפנפה בידיה ליד הבטן, כאילו היו בוכנות של מנוע, עולות ויורדות ללא הפסק.
"אני מזינה את הבטן במחשבות " הוסיפה מהורהרת.
פעמים רבות הגוף מספר לנו את הסיפור, אבל אנחנו לא שומעים. כשהתמונות מוקרנות במהירות, הן חולפות כמו הנופים בכביש מהיר. אם אנחנו מאטים את סיבובי המנוע ואולי אפילו עוצרים, נפתח בפנינו עולם שלא ראינו קודם. לכן פניתי לדריה והצעתי:
"אולי את יכולה לעשות את התנועה הזו שעשית עם הידיים יותר לאט ונראה איך זה משפיע על שאר הגוף?".
"אני מרגישה עכשיו את המתח בבטן. לא הרגשתי אותו קודם. תמיד אני ככה, מתרוצצת מדבר לדבר. לא נחה. עסוקה כל הזמן בפתרון בעיות. גם כשאני מגיעה הביתה אין מנוחה. פותחת את המחשב, קוראת באינטרנט, טלפונים, סידורים. אני מתקתקת הכל עד שאני קורסת למיטה באפיסת כוחות".
"יש בזה תחושה של חיות מאוד גדולה" אני מעיר.
"כן, זה נותן לי תחושה של כח. שאני מנהלת את העולם. אני כל הזמן ב'אקשן', אבל בסופו של יום, כשאני נופלת למיטה אני שואלת את עצמי איפה הייתי? מי אני? אני מרגישה שזה כאילו שנעתי על המנוע הרזרבי שלי במקום לנוע מהגרעין שלי וזה נותן לי להרגיש, שזה לא אני בכלל שחייתי היום. "
בחיים של דריה ושל לא מעטים מאיתנו בעידן המודרני, אין מקום לעיכול. דריה תיארה את זה יפה כשאמרה 'אני מזינה את הבטן במחשבות'. אנחנו מזינים את עצמנו בכמויות עצומות של מידע, של תמונות ושל מחשבות ודאגות, אבל לא מאפשרים לעצמנו זמן לעכל אותן. אין פלא שכש'המנוע הרזרבי' עובד ללא הפסק, אנחנו מתקשים להיות 'אנחנו', מתקשים להתחבר לגרעין.
"זה יכול לקחת הרבה זמן" נאנחת דריה, כאילו קראה את מחשבותי.
"זה בסדר גמור" אני משיב, "גם אם זה ייקח שעה שלמה שנשב ורק נשתוק. את יודעת מה, אולי זו בדיוק התרופה למנוע הרזרבי שעובד ללא הפסק. מה ייקרה לדעתך אם נדומם את המנוע לכמה זמן?".
חיים ללא הפסקה
כשאנו רגילים לחיים פעלתניים ללא הפסקה, אנחנו שוכחים לעשות משהו, שפעם, לא מזמן, כשהעולם נע בקצב איטי יותר, היה חלק אינטגרלי מהחיים. אפשר לקרוא לזה 'זמן בהייה' , 'זמן חלימה'. הזמן הזה מזכיר לי את החוויה של העובר ברחם. חוויה של ציפה בתוך העולם, שמאפשרת ספיגה ועיכול. המערכת הגופנית והנפשית המודרנית נמצאת בדריכות מתמדת, כמו אותה איילה דרוכה ולכן, חשוב שנמצא, מתוך מודעות והתכוונות, זמן לחלום.
לא במקרה הזכרתי את חווית הרחם. לא פעם המפגש עם העולם הלוחץ מתחיל כבר ברחם. חוויות קשות שעוברת האמא חודרות לעולמנו הפנימי המתהווה. בפסיכותרפיה הגופנית מציינים דרכים שונות להתמודדות עם הרגשות המכאיבים. אחת מהן היא 'הבריחה אל הראש', 'בריחה אל המחשבות' דרך אחרת היא תנועה מתמדת, פעלתנות יתר. העובר ואחר כך הילד והמבוגר לומדים להפעיל את המנוע הרזרבי בדרכים שונות וזה כמו צורך קיומי השרדותי שלנו להמנע מהכאב. ההתרחקות מהרגש, ההתרחקות מהגוף, ההתרחקות מהמהות השקטה, משרתות אותנו כמשככות כאבים. מה יקרה אם נעצור? מה יקרה אם נשתוק? מי אנחנו בלי העשייה, בלי המילים?
במקרה של דריה הפעילות המתמדת, הלחץ, המחשבות הבלתי פוסקות איפשרו לה להרגיש 'בחיים'. חשוב שנזהה את זה בנו – הפעלתנות הבלתי פוסקת היא בחלקה אכן ביטוי של רצון לחיים, ניסיון של הנפש והגוף בשלבים מאוד מוקדמים לשמור על תחושת החיות. אבל, אם נתבונן באומץ, נראה איך אנו פוחדים מהרגע שהמנוע ידום, מהרגע שבו בתוך הדממה נשמע את רגשותינו האמיתיים שבו נראה את הנוף האמיתי שבו אנו נמצאים, פוחדים לגלות שהמכונית כמו הפכה להיות אנחנו במקום שאנחנו נהיה אלו הנוסעים בה…
להתחיל מנקודת הדום
רבי נחמן מברסלב אומר שהדיבור מתחיל מנקודת הדום. האם נוכל גם אנחנו להתחיל את העשייה שלנו מנקודת הדום? האם נוכל להתחיל את התנועה שלנו באי-תנועה? האם ניתן לדומם לרגע את המנוע, לעצור, להיות בדממה, בדומייה?
אם נדומם אולי נגלה שרק מהמקום הזה, ממקום של עצירה, יכולה המהות להתגלות. אם נעצור בדומיה נוכל לשמוע את מגוון הקולות בתוכנו. נוכל להרים ראש לראייה רחבה יותר, להבנה מרחבית. אפשרויות שלא ראינו קודם ייפתחו לפנינו. במקום פעולה אוטומטית תוכל לבוא פעולה המחוברת לכל החלקים שבתוכנו. הבנות חדשות יכולות לצוץ ולהופיע.
אבל איך עוצרים, כשההרגל הוא תנועה מתמדת?
בפגישה עם דריה למדנו יחד על כמה כלים שלימדה מורתי ימימה אביטל.
הכלי הראשון הוא ה'צפיה'. כאשר אנחנו צופים בעצמנו אפשר לזהות איפה אנחנו נמצאים. אנחנו יוצרים הפרדה ראשונה בין 'הנהג' לבין 'המכונית'. הצפיה בעצמה היא סוג של עצירה, בעוד חלק בנו ממשיך לנוע, חלק אחר נח במקומו וצופה. שימת הלב בגוף יכולה מאוד לסייע בצפייה. כשההרגל חזק צריך לפעמים לעשות ברקס בתוך החיים. לצאת למשל לריטריט של ויפאסנה וללמוד יחד עם 'נהגים' מכורים אחרים איך עוצרים וצופים. אבל אפשר גם להתחיל עכשיו, כמו שדריה עשתה, לכמה רגעים, פשוט להאט את התנועות שלנו, ממש כמו ב'הילוך איטי' ולהתבונן.
ה'זיהוי'
הכלי השני הוא 'זיהוי'. הצפיה מאפשרת לנו לזהות מה מוריד ומה מעלה, האם אנחנו מחוברים למהות הטובה שלנו או פועלים עם מנגנוני הגנה והדחקה אוטומטיים. כשדריה האטה את תנועותיה, החלו הדברים להתבהר. היא זיהתה שההתנהלות שלה נותנת לה תחושת כח מדומה ושהיא רחוקה ממהותה, מלהיות 'היא'.
כשאנחנו משתמשים בכלים האלו של צפיה וזיהוי, אנחנו צריכים לשים לב לא ליפול בפח ולחשוב שזיהינו והבנו ונשאר רק לתקן. פעמים רבות 'ההבנה' היא סוג של סיפור חדש שאימצנו, כדי להתחמק שוב מלגעת בגרעין הרגש, במקום העדין המוחבא היטב של מהותנו.
המתנה
ימימה היתה אומרת לנו: "אל תמהרו להבין". לעניין זה, כלי עזר שנצרב בתודעתי הוא 'המתנה'. המתנה, גם קצרה ביותר, לפני דיבור, לפני עשייה, היא סוג של עצירה נוספת של הפעולה האוטומטית. למשל בהקשר של הרצון להבין , השתמשה ימימה בביטוי 'ממתין להבנתו'.
איך אפשר להשתמש בכלי הזה? אפשר להגות במילה 'המתנה', כמו לזרוע אותה בשדה ההכרה וללכת איתה לאורך כל היום וכל השבוע – לצפות ולזהות האם אנחנו ממתינים לפני דיבורנו, האם אנחנו ממתינים לפני שממהרים לפעול, להגיב, להבין?. אפשר לחזק את ההמתנה בתשומת לב גופנית, כפי שמציעים בתירגול הויפאסנה: התבוננות בתחושות הגוף כשעולה רגש כלשהו מבלי להגיב אוטומטית או לחילופין להשתמש בכלי של שבע נשימות מודעות לפני האוכל או לפני תחילת הנהיגה, פעולות שאותן אנו עושים פעמים רבות מתוך הרגל לא מודע.
למתעניינים בטיפול: ניתן ליצור איתי קשר ישיר ואף לקבוע איתי פגישת הכרות לקראת טיפול פסיכותרפיה גופנית באוריינטציה רוחנית. הטיפולים מתקייימים באזור ירושלים ותל-אביב.
החוט המקשר בין הכלים שהזכרתי הוא תשומת הלב – למחשבות, לרגשות, לתחושות ולפעולות שלנו בעולם. תשומת הלב היא כמו שימת הלב במקומו, הפיכתו של הלב לציר המרכזי שלנו, ובמילים אחרות – העתקה ממנועי העזר הרזרביים אל המנוע הגרעיני שלנו: הלב.
