המפגש המוקלט כאן הוא חלקו הראשון של שיעור שניתן במסגרת סדרת מפגשים על עיקרי תורתה של ימימה. מעוניינים לצפות בשיעור המלא? צרו קשר לרכישת שיעורים מוקלטים מלאים במחיר מוזל.
תקציר הנקודות העיקריות שניתנו בשיעור שהמוטו שלו היתה השאלה 'מי אני ומהו התיקון?'
התחלנו את המפגש בתזכורת למה שלמדנו במפגש הראשון: איך ניגשים ללימוד. משום שהאופן שבו אנחנו לומדים הוא בעצם כבר השינוי המתבקש מאיתנו אם בחרנו בדרך של יציאה מהמיצר למרחב. הזכרנו את המצב הנפשי של ה'לא יודעת' (הכתוב מתייחס גם לגברים), כשאנחנו מסכימות לא לדעת, אז הלא ידוע יכול להכנס. השינוי הוא תמיד חדש ולכן גם לא ידוע, אם נאחז בידיעה לא נאפשר לו להכנס.
ציטטתי מימימה: "מחשבה מתקרבת היא בהמתנה להבין ולהסכים לא להבין, כדי להבין". וגם את קרישנמורטי ההודי: " כל עוד אתם מנסים להיות משהו שונה ממה שאתם באמת, התודעה שלכם תִשְחַק את עצמה. אולם אם תאמרו: 'זה מה שאני. זו היא העובדה שאני מתכוון לחקור ולהבין', רק אז תוכלו להמשיך אל מעבר לנקודה זו".
אז העיקרון המנחה הוא להשתמש במילים של הלימוד לא כהבנות שכליות, אלא ככלים שבאמצעותם אנחנו בודקות יום יום את מקומנו בעולם. האם אני בהתקרבות, האם אני במאבק. מה המשמעות של הביטוי מידת רוחק בחיים שלי וכו'. ובתוך כל זה לעבור ממצב של הבנה מהירה, מהירות, לנוכחות בהמתנה. להכרה צופה.
המפגש הנוכחי עסק בשאלה מי אני. הציטוט המנחה היה 'תיקון, זה מציאת עצמך כפי שאתה'.
הקטע שלמדנו מימימה היה:
"כל פונה אליך אינו שונה ממך,
ממה שאת זוכה כיהודיה לשאת,
כנושאת בקרבך הוא לא שונה.
מהבנה שכל פונה אינו, לא אבא ולא אמא,
אז תתנערי ממאבקך בפני כל אחד
ואז אל תצטדקי לקיומך
זאת אומרת:
אל תבקשי מהשני רשות כדי להתקיים ותבקשי רשות.
מה זאת אומרת?
אל תצטדקי, תנוחי על מקומך, תהלכי בדרכך לשלום."
דיברנו על כך שבקטע הזה מקופלים יסודות התורה של ימימה. המשפטים באדום מתייחסים להפרדה אצל ימימה בין המהות לבין העומס. המהות היא מה שאנחנו נושאים בתוכנו ומשותף לכולנו וביטוייה חום, זרימה, גמישות, לב פתוח, נתינה, אור. המשפטים בכחול מבטאים את העומס, זאת אומרת כל האסטרטגיות שגיבשנו בילדותנו מול אבא ואמא כדי לקבל מקום בעולם. דברנו על כך שיש שתי אסטרטגיות עיקריות: מצטדקת לקיומה (צמצום, ויתור, ריצוי או במילותיה של ימימה גם החסרה) או נאבקת לקיומה (מאבק, להיות צודקת, רועשת או במילותיה של ימימה הפרזה).
החלק האחרון בשחור מתייחס למקום שאליו אנחנו הולכות: כבר לא ילדות מול הורים, אלא לומדות ושם אנחנו מפסיקות לבקש רשות ולהצטדק או להאבק. נחות על מקומנו ומתהלכות בדרך שלנו (שימו לב שזה לא הביטוי הרגיל של ללכת לדרך, אל להתהלך בדרכך).
