"ינוח מחוטי הסבך המשלים אותו ולא נותנים מנוחה לליבו ולנפשו ולא מנוחה בחשמל של עצבים שבו. המערכת העיצבית עמוסה מעומס, מפזרת ורוטטת, מתרחשת, מתפזרת, במקום להיות נוכחת במקומה. וגם המוח ינוח מגליו הגבוהים, המתנגשים בצפיפותם. וזה המתח, ינוח, ישמח…." (ימימה)
זהו חלק א' מסיפור טיפול אמיתי שהתרחש ביער. כשיוצאים מגבולות החדר בקליניקה ופוגשים את הטבע, מתרחשים דברים אחרים לגמרי. נסו להכנס לאוירה. המשך הסיפור בחלק ב' של 'טיפול ביער'.
אורי הולך חצי צעד לפני. אני נזכר בסיפורים של אבא על יערות סיביר, הנהרות העצומים, חיות הבר. "אתה לא יכול לתאר לעצמך בכלל מה זה נהר" הוא היה אומר "כשעומדים בגדה אחת לא רואים את הגדה השניה. זה כמו ים".
מיער האלונים שלנו אפשר לשמוע את הכביש. אין נהר. יש שקט יחסי. מסתור זמני, מקלט מקצב חיים פרוע. לוקח זמן למערכת העיצבית המפוזרת, רוטטת, רוחשת, סוערת ומתנגשת למצוא את המנוחה.
כשיושבים בחושה בסיני רואים את תנועת הים. בשעת השפל המים שנותרו על הריף, נמוכים, רק עד לכדי כיסוי אפם של הסלעים. במים יש פיצפוצים, בועות אויר קטנות ושקט תלוי באויר המתחמם לאורה של שמש אמצע היום. במרחק, הים נראה חלק, כמעט מישור של מתכתיות, שרוקעה ביד אומן. אפילו הזבובים, למעט אולי שניים שעדיין עסוקים במשחק אהבים לוהט, מצאו להם מנוחה.
מתי שהוא, זה רגע שאפשר לחזות בו, רק אם נשארת בוהה מול הים, כשאתה אחד עם המרקע הנח הזה, בלי ציפיות לשינוי, מתי שהוא, יופיע במרחק, פס כחול כהה אחד, דק כדג חרב, חסר קול. ואחריו, אתה כבר מתרגש מן השינוי, יופיע משב רוח קל. רק משב אחד ולאחריו מנוחה. ומי שנמצא שם ומכיר, יודע שהגאות מתחילה. קו פרשת המים של השינוי הוא כמעט בלתי נראה, אבל הנה זה מתחיל. לאט לאט יעלה הים בחזרה, יכסה על הסלעים וכוכבי הים שנחשפו ויתחיל לרחוש ולגעוש, מכה בגליו בקו החוף.
אורי הולך חצי צעד לפני ביער. אין כאן גלים נראים. אנשי ההרים ויערות האלון מניחים כפות רגליים יציבות על הקרקע. עיניהם מורגלות לזהות שבילים ללכת בהם, פינות להסתתר בהן, סלעים להישען עליהם. הסלע הופך לידיד כשהוא מעניק מקרירותו. מאפשר לך להחליק לחי, לגעת בעור, במרקם גירני שנשטף במיליוני שנות גשם. ככל שהתרחקנו מהכביש, השארנו מאחור את הדיבור המתפטפט, מתערבב ופגשנו את האי-דיבור. אי של שקט בתוך הדיבור שמסווג, מעיר, מפרש, מכוון, מבקר. גשם של מילים, כמו אבק האורנים שמטשטש את הראות.
כשיושבים ביער, היער מתקרב אליך. בהתחלה זו יד אחת של שיח האלה שמוגשת, מגששת אליך. אורי מתיישב והיד מושטת אליו מאחור. אני רואה גם את היד של האלון שמעל, זה שהסכים שננוח בצילו. הוא עדיין חוכך בדעתו מה לסמן לנו עם היד. כן זו יד. אין ספק. הם עומדים כאן כבר שנים וכל תנועתם היא מהפנים החוצה, מן הקרקע אל השמיים. רגליהם יציבות אבל תנועתם מתפרצת. דרך קרומי הבתולין של האדמה הם בוקעים צעירים ורעננים ותופסים מקומם בעולם. רק בשביל לתת. רק בשביל להיות עץ.
לא תמיד כשאני מקשיב לאורי אני נוכח. לפעמים מגיע פרפר שלוקח אותי לשיחים אחרים. הרותם הורוד והרותם הלבן מחכים לפרפר שלי שיבוא ויחבר ביניהם. גם נמלה שעקצה אותי ברגל, מן חיבור שכזה בין גוליבר לגמדה, יכולה להסיט אותי בקלות מן השביל. גם העכבישה סבורה שהקשבה לאורי בלבד לא שייכת למקום הזה. את החוטים יש לקשור לכל מה שקורה מסביב, רק כך תוכל לקלוט ברשתך את כל מה שמתרחש. את שני העיטים שמופיעים ברגע שאורי מדבר על אבא ואמא או עדת הזבובים שחגים בעיגול סביב ראשי, כשהמילים מתנתקות משורשן באדמה.
צריך עוד קצת זמן, עד שכל שרירי הגב התחתון, הישבנים, הזרועות, שרירי העורף ואם היו שרירים במוח, אז גם הם, יסכימו כולם להרפות. להישען לגמרי על האדמה, בלי לדחות אותה יותר. בלי לסדר יותר משטח ישר וחלק, כמו שבני האדם אוהבים להכשיר בכל פינה, אלא להסכים לקפלי הקרקע, לעלה אלון אחד דוקר ושתי אבנים קטנות, להשתבץ גם הם בישבנך. להפסיק לדחות את מה שישנו ולהתיישב. וכשמתיישבים, גם הדעת מתיישבת לה בקרן זוית ומוכנה לקלוט ברשתה את המתרחש, נחה ושקטה.
קראו את חלק ב' של הסיפור
מעוניינים בטיפול אישי?
ניתן ליצור איתי קשר ישיר ואף לקבוע איתי פגישת הכרות לבדיקת האפשרות של טיפול אישי בפסיכותרפיה גופנית. הטיפולים מתקייימים באזור ירושלים או בזום.
