זהו תקציר שהכנתי למאמר של בבט רוטשילד, מהמובילות בעולם בתחום הטיפול בטראומה. במאמר זה בבט מציע טכניקות לעבודה גופנית היעילות בטיפול בתופעת עוררות היתר בפוסט טראומה. לדבריה, אף שאחד המאפיינים המוכרים בספרות הפסיכיאטרית של פוסט טראומה הוא 'סימפטומים נמשכים של עוררות יתר' של מערכת העצבים האוטונומית, ממעטים להשתמש בגוף כמשאב בטיפול בטראומה. המאמר יכול לתרום לאנשי מקצוע וגם לקרב את המתעניינים בטיפול בטראומה להיבט הגופני שלו.
טיפול בטראומה מניסיון ממושך הוא הליכה על הקצה, מטופלים שמגיעים לאישפוז, פלשבקים שמציפים את חיי היום יום של המטופל, התקפות חרדה ופאניקה ועוד. בבט משווה את הטיפול בטראומה ללימוד נהיגה. קודם למד לבלום, אחר כך להתחיל באיטיות לקדם את המכונית, כשמידי פעם חוזרים ומתאמנים בעצירה. שילוב זהיר בין עצירה להתקדמות לפי יכולת הנהג, כלי הרכב והתנועה שמסביב.
אם אתה והמטופל שלך אינכם יודעים כיצד לבלום, אין זה נבון לגעת ישירות בארוע הטראומטי. עצור את התהליך אם הוא נהיה חסר יציבות מידי.
טיפול בטוח בטראומה כולל : 1. הבנת התופעה של עוררות היתר. 2. היכולת לצפות ולהעריך את מצב מערכת העצבים האוטונומית 3. כלים גופנייים לעצירה, הכלה והפחתה של עוררות היתר.
מערכת העצבים האוטונומית והפיזיולוגיה של עוררות היתר
המערכת הלימבית במוח מגיבה לעקה, איום קיצוני על ידי שיחרור הורמונים האומרים לגוף להתכונן לפעולה הגנתית, דרך הפעלת המערכת הסימפתטית. האצה של קצב הלב והנשימה, שליחת דם הרחק מהעור לשרירים וכו'. כשהאיום ממושך (כמו עינוי או אונס) המוח משחרר הורמונים המפעילים את המערכת הפרהסימפטית והתגובה הגופנית היא שיתוק (הגוף נהיה נוקשה).
בפוסט טראומה המוח ממשיך להגיב כאילו הוא תחת איום עקה. אנשים עם פוסט טראומה חיים עם מצב של עוררות יתר כרונית של מערכת העצבים האנטומית, המובילה לסימפטומים הכוללים: חרדה, פאניקה, קשיות שרירים, חולשה, מותשות, בעיות ריכוז, הפרעות שינה וכו'. עוררות היתר יכולה להפוך לכרונית. שבירת המעגל הזה היא צעד חשוב בטיפול בפוסט טראומה.
היכולת לזהות אינדיקציות לעוררות יתר, כלומר, פעולת יתר של מערכת העצבים האוטונומית, יכולה לעזור לשבור את המעגל הזה. קל ללמוד את זה אבל מצריך אימון. חשוב שכל מי שמטפל (ומטופל) בטראומה יכיר את הסימנים של מערכת העצבים. חשוב מידי פעם לשאול את המטופל מה הוא מרגיש בקצב הלב, בנשימה וכו', במיוחד הסימנים שקשה לראות [כמו קצב לב או פה יבש למשל – י.א.].
בבט מבחינה בין הפעלה נמוכה של המערכת הסימפתטית לבין הפעלה גבוהה. נמוכה, כמו נשימה מוגברת, אישונים מורחבים וכו' מצביעה על התרגשות, או חוסר נוחות הניתן להכלה. הפעלה גבוהה, פעימות לב מהיר, היפרונטילציה וכו', קושי בהכלה. כאשר שתי המערכות פועלות במקביל באופן מלא (סימנים לפעולה במקביל הינם למשל: נשימה איטית עם עור חיוור, אישונים מורחבים עם עור מסמיק, קצב לב איטי ונשימה מהירה וכו') , המטופל במצב טראומטי, וזה הזמן לבלום. רוב הסיכויים שהוא חווה פלאש בק. אם לא נפעל במקרה זה יש סכנה של רה-טראומה, התמוטטות או גרוע מזה.
הערת זהירות מקדימה: הטכניקות המוצעות יכולות להיות לחלק מהמטופלים מעוררות במקום מכילות. יש לבדוק באיטיות עם מודעות לגוף ולשים בצד טכניקות שמגבירות חרדה…
משאבים גופניים לבלימה: האטה והכלת עוררות היתר
מודעות לגוף
הכוונה למודעות לגוף הפיזי, עור, שרירים, עצמות, אברים פנימיים, נשימה, תנועה, מצב במרחב וכו'. זה קשור לחוויה בכאן ובעכשיו של טמפרטורה, מתח/רגיעה, כאב, עיקצוצים, לחץ גודל, לחות (למשל זיעה בידיים) קצב הלב, 'בטן נוהמת', ויברציות. בדרך כלל מודעות לסימפטומים מורידה חרדה (ושוב כמו בהערה למעלה יש כאלו שזה לא יתאים להם).
קונטרה אינדיקציה לשימוש במודעות גופנית:
- חלק מהטראומות פוגעות כל כך בשלמות הגוף שכל תחושה של הגוף מאיצה את המגע עם הטראומה.
- חלק מהמטופלים יחושו לחץ להרגיש את הגוף 'נכון' וזה יכול להביא לחרדה. במקרים כאלו עדיף להשתמש בטכניקות אחרות ולוותר על המודעות הגופנית.
מתיחת השרירים ההקפיים – החזקה ביחד
הכנסת מתח לשרירים (tensing in) בזרועות וברגליים מביאה לרגיעה והכלה. טכניקה יעילה להפחתת עוררות יתר. מהבית ספר של ה-Bodynamics. תרגילי הזרועות הם מ Bohen .
זהירות: כל tensing צריך להעשות רק עד שהשריר מרגיש מעט עייף.
שיחרור של ה tensing צריך להעשות באיטיות. נסה פעולה אחת והערך עם מודעות גופנית לפני ההמשך לפעולה הבאה.
אם יש תגובה הפוכה כתוצאה מהפעולה (בחילה, חלָלִיוּת, חרדה וכו') אפשר לנטרל את התגובה על ידי מתיחה עדינה של אותו שריר, עשיית התנועה ההפוכה.
רגליים: עמוד עם רגליים ברוחב קצת פחות מרוחב הכתפיים, ברכיים משוחררות (לא נעולות, לא כפופות). לחץ ברכיים כלפי חוץ , ישירות הצידה, כך שאתה יכול להרגיש מתח לאורך צידי הרגליים מהברכיים ועד מפרק הירך.
זרוע שמאל: שב או עמוד עם הזרועות מוצלבות ימין מעל שמאל. היד הימנית צריכה לכסות את המרפק השמאלי.
- היד הימנית נותנת התנגדות כשהיד השמאלית מתרוממת הישר הרחק מהגוף. אתה אמור להרגיש מתח בחלק המכוון קדימה של הזרוע (בחלקה העליון) מהכתף למרפק.
- היד הימנית נותנת התנגדות לחלק האחורי של המרפק כשהזרוע השמאלית דוחפת לשמאל. אתה אמור להרגיש מתח בזרוע בחלק הדוחף שמאלה מהכתף למרפק.
זרוע ימין: באותו אופן, אלא שהפעם יד שמאל מכסה את מרפק ימין.
מודעות כפולה
לפני שנים נשאלה בבט בסדנה על ידי פסיכותרפיסט, מה לעשות כאשר המטופלת, ברגע שנכנסת לחדר הטיפולים נתקפת בפלשבק ובטוחה שהמטפל הוא התוקף וחדר הטיפולים הוא זירת הפשע. התשובה של בבט היתה פשוטה: 'עצור אותה' (ומוסיפה שלפעמים קל להגיד וקשה לבצע….).
כל עוד מטופל אינו משיג את היכולת להיות במודעות כפולה של עבר והווה אין אפשרות לעבוד על הטראומה. לאפשר למטופל להמשיך בפלאשבק והעוררות רק מוסיף לחווית הטראומה. לפעמים צריך לעבוד תקופה ארוכה (חדשים, שנים) לפני שיש לו כח מספיק להחזיק את המודעות הכפולה מול הטראומה. זו הדרישה המוקדמת לטיפול בטראומה.
Kolk (הנחשב לאחד המומחים העולמיים לטראומה) דן בהבדל בין ה'עצמי החווה' וה'עצמי הצופה' במטופל שעבר טראומה.
אצל מי שעבר טראומה יש פיצול בולט. אחד המפתחות להרגעת המטופל הוא ללמד אותו להכיר בקיומם של שני החלקים באותו זמן.
הטכניקה הפשוטה הזו כרוכה בקבלה וביטוי (בקול או במחשבה) של המציאות של שני העצמיים, החווה והצופה באותו זמן: " אני מרגיש מפוחד מאוד כאן (העצמי החווה) ובאותו הזמן מסתכל סביב, מעריך את המצב, ואם זה נכון, אומר – אבל אני לא בסכנה (זה העצמי הצופה)".
זו גם טכניקה יעילה לעצירת פלאשבק: " אני מרגיש מאוד (מפוחד או רגש אחר) עכשיו משום שאני זוכר (ארוע טראומטי) …" " … ואני מסתכל סביב ויכול לראות ש(ארוע טראומטי) לא מתרחש ממש עכשיו".
יצירת תחושת גבול ברמת העור
חלק גדול מהטראומות קשורות בארועים שבדרך זו או אחרת היו חודרים פיזית: תקיפה, אונס, תאונה בכביש, ניתוח, עינוי, הכאה וכו'. לעיתים קרובות תהליך הטראומה מואץ בשל אובדן השלמות הגופנית. חידוש תחושת הגבולות ברמת העור יכולה לעיתים קרובות להפחית מרמת העוררות. כדי להגדיל את תחושת השלמות הגופנית אני מציעה לעיתים קרובות למטופל להרגיש פיזית את הגבולות הפיזיים שלו – העור. אפשר לעשות את זה בשתי דרכים:
- המטופל משתמש ביד שלו לשפשף בחוזקה (לא חזק מידי…) את פני השטח שלו. נסה בהתחלה נקודה אחת, למשל יד או רגל. אחר כך במקום אחר ועד שלבסוף מכסים את כל הגוף. צריך לשים לב שהשיפשוף נשאר על פני השטח (עור או בגדים על העור) ולא הופך להיות מסאז' לשרירים. אם המטופל לא אוהב לגעת בעצמו, הוא יכול להשתמש בדלת או בקיר כדי להשתפשף כנגדו או להשתמש במגבת או בכרית. המקומות החשובים: הגב וצידי הזרועות והרגליים.
- כמה מטופלים יחושו קושי במגע בעור שלהם. במקרה הזה יכול לעזור לחוש את העור דרך תחושה של עצמים שהם בקשר איתם. הם יכולים להרגיש את מקום המפגש של הישבנים שלהם עם הכסא, המקום שבו הרגליים פוגשות את הנעליים מבפנים וכו'. זה יכול לעזור תוך כדי ניסיון בכל אחת מהדרכים שהמטופל חושב או אומר לעצמו "זה אני" "כאן אני נגמר".
תחושת העור יכולה לעזור לרבים , אך לחלק, זהירות! זה יכול להיות דווקא פרובוקטיבי.
להרגיש את המוצקות של העצמות
לאלו שהעור בעייתי עבורם יכול לעזור להרגיש את המוצקות של העצמות (ולחלק זה עשוי להיות מפחיד כי זה מזכיר להם שלד או מוות).
להרגיש את עמוד השידרה במיוחד, יכול להיות כלי מצויין לבלימת עוררות. אפשר בעמידה או בישיבה, להניח את עמוד השידרה כנגד קיר. אפשר גם בלי מגע דרך מיקוד תשומת הלב בתמיכה הפנימית של עמוד השידרה. אפשר לבקש מהמטופל אם הוא יכול להרגיש את עמוד השידרה שלו התומך בגוף כדי שישאר זקוף.
אפשר להציע למטופל גם כף עץ או עיפרון ולהקיש קלות על בליטות של העצם כמו במפרק היד או במרפק, ברך או קרסול. עוזר להקיש בחלק הקרוב והחלק המרוחק של העצם. יש לזה לפעמים תוצאה של ויברציה לאורך העצם, תחושה מאחדת למטופל שעוזרת לעצור עוררות יתר.
חוויתם במהלך חייכם טראומה ואתם מעוניינים בטיפול? אתם מוזמנים ליצור איתי קשר לקביעת פגישת היכרות דרך יצירת קשר באתר.
מקור המאמר:
MAKING TRAUMA THERAPY SAFE:
The Body as Resource for Braking Traumatic Acceleration
©1997 Babette Rothschild, MSW, LCSW Member: National Association of Social Workers International and European Societies for Traumatic Stress Studies
Self and Society, May 1999