איך הופכים את הזוגיות ממלחמת עולמות מתישה ומייאשת להזדמנות לתיקון פנימי ועבודה רוחנית?
לעיתים נדמה שהמפגש הזוגי ובעצם כל מפגש אנושי הוא מפגש בין פצע לפצע. מה יכול לעזור לנו להפוך את המפגש הזה למפגש של ריפוי. סיפור אנושי אמיתי המוכר לכולנו עם כמה כלים שאני מציע מתורתה של ימימה אביטל.
"אני לא מאמינה בזוגיות" הפטירה מירה לעברי, תוך שהיא שומטת עצמה על הכורסה. מירה הגיעה עייפה ומרוטה אחרי לילה לבן של ריבים עם בן זוגה, מיואשת מהאפשרות שאי פעם תצלח הזוגיות בידה או בידי מישהו בעולם כולו. התסכול והייאוש נגעו בליבי. הרהרתי בתוכי על המפגש הכמעט בלתי אפשרי הזה בין שני עולמות. תהיתי ביני לבין עצמי האם אין זה כמעט בגדר נס, כששני עולמות שונים מתחברים.
מירה ובועז בתחילת שנות השלושים לחייהם הכירו לפני מספר חדשים באוניברסיטה. אחרי שנים של ניסיונות כושלים נראה היה שהנה מצאו זה את זו. הכל 'התאים'. העניין הרוחני המשותף שלהם, הסקרנות שלהם לטעום וללמוד מכל מה שיש לחיים להציע, חיי האהבה הפתוחים ומלאי התקשורת והרגישות. מהר מאוד עבר בועז לגור אצל מירה. הם בילו כל רגע פנוי שלהם יחד, מתמסרים לתשוקה ולהתלהבות כאילו החיים האלו לא יספיקו להם.
מירה סחפה אחריה את בועז. עולם חדש של סדנאות ופסטיבלים, קהילות וחברים נפתח בפניו. בועז, שנהג בקשרים הקודמים שלו להאחז בפינה הביתית החמה שלו, החליט להתמסר. הוא הרגיש שזו הזדמנות בשבילו לעשות שינוי אמיתי, לוותר על המוכר והידוע ולהיפתח לעולם של מירה.
"הוא פגע בי מאוד. כל כך קשה לי לבקש עזרה. בכל זאת ביקשתי. הוא יודע כמה זה חשוב לי והוא לא עשה שום מאמץ. פשוט אמר שהוא עייף והלך לשחק במשחקי המחשב המטופשים שלו. אני כועסת. לא חושבת שאוכל לסלוח לו לעולם".
"ספרי לי קצת על השתלשלות העניינים" ביקשתי.
"אני צריכה לגמור לכתוב את הסמינר האחרון שלי באוניברסיטה ולא מצליחה. אני תקועה בזה חדשים. בסוף, אחרי חדשים שאני מנסה לבד, החלטתי לבקש מבועז עזרה. קבענו שהוא יגיע בחמש, נעבוד על זה שעתיים ואז נצא לסרט.
הוא הגיע בחמש, אמר שהוא עייף וצריך לנוח קצת לפני שאנחנו מתחילים לעבוד. אחר כך עוד ביקש ממני לעשות לו קצת מסאז', כשאני הייתי כבר ממש על קוצים וממש לא התאים לי. הכל נמרח ובסוף כשכבר התיישבנו כבר היה שמונה בערב. איך שאנחנו מתיישבים הוא אומר לי בטרוניה שאולי נשב רק שעה ואחר כך מוסיף מה עם הסרט וכל זה.
כל כך נפגעתי" נאנקה מירה כשדמעות בעיניה "זו ממש השפלה בשבילי לבקש עזרה. לעולם לא אבקש ממנו יותר דבר. עדיף להיות לבד".
מה קורה בין מירה לבועז? את שעות הלילה הם בילו בהטחת האשמות הדדית. מירה האשימה את בועז שהוא בגד בה, הבטיח ולא קיים. בועז האשים את מירה שהיא סוחפת אותו אחרי הדברים שלה בלי שהיא רואה אותו ומתקשרת איתו .
לעיתים נדמה שהמפגש הזוגי ובעצם כל מפגש אנושי הוא מפגש בין פצע לפצע. כשמירה דיברה על בקשת עזרה כהשפלה, יכולנו לזהות יחד את קצה החוט המוביל אל הפצע. יחסי הכוחות הקשים בינה לבין אמא שאינה רואה אותה ואת צרכיה, הביאו אותה לדפוס התגוננות נגד כאב הדחייה שאומר: 'אני לא צריכה דבר, אני אסתדר לבד, אני חזקה'. מכאן צמחה לה גם האמונה שבקשת עזרה היא השפלה.
במהלך שעות הלילה ראתה מירה מולה את אמא שלה, עם המבטים האטומים, עם אי ההבנה, עם חוסר האונים, עם הצורך באהבה שאינו מתמלא. ונראה שכאן הנקודה החשובה – מתחת לכל פצע יש צורך בסיסי שלא מולא.
בהטחת ההאשמות ההדדית התנגש פצע בפצע. לו היו יכולים להקשיב זה לזו היו מגלים את הצורך שעומד מאחורי הפצע. לו היתה מירה יכולה להקשיב לבועז היתה מגלה שבחוויה שלו היא אינה רואה אותו. בלהיטות שלה ובקצב הסוער שלה הוא חש לעיתים נעלם, בלי ציר ומקום משלו בתוך החיים. מכיוון שלרבים מאיתנו החוויה הבסיסית היא ה'אי נראות' שלנו, לא רואים מי אנחנו ולא מה אנחנו צריכים, דרושה לפעמים רק הכרה בצורך שלנו, כדי לצאת מהפלונטר הזוגי. המפגש עם הצורך מתחת לפצע של בן הזוג יכול לעורר אמפתיה, משום שצרכים אנושיים בסיסיים משותפים לכולנו. משום שכמו שאמרה מורתי ימימה 'גדולים יש בהם ילדים' וברגע שאנחנו מכירים בילד שבכל אחד מאיתנו, נפתח הפתח לחמלה.
כיצד אנחנו יכולים להשתמש ביחסים לעבודה הפנימית?
ה'פתרון' של מירה להיות לבד ולוותר על הזוגיות מאפשר לה לשמר את התבניות הישנות. לתבניות הישנות יש ערך משום שהן שימשו את הילדה הקטנה מירה לשרוד את המאבק הבלתי אפשרי מול אמה. אבל הן אינן מתאימות לחיים הבוגרים. ימימה עשתה הבחנה בין ה'עומס' ו'המיותר' לבין המהות הטובה. העומס הוא כל מה שמפריע, חוסם ומוציא מאיזון את הנפש. ההבנה שהעומס או מה שקראתי לו פצע אינו 'אתה' או 'את', היא ההבנה הראשונה הנחוצה לכל תהליך של עבודה. זהו תהליך ההפרדה או יצירת מידה מסויימת של רוחק, שמאפשר לנו לזהות מה מפעיל אותנו. אין צורך למצוא את שורשי השורשים של מה שמפעיל אותנו. פעמים רבות זה בכלל לא אפשרי. פשוט לזהות ולהבין שאנחנו מופעלים על ידי תבניות, שכמו נצרבו בנו, אבל אין זו מהותנו.
ההבנה היא כלי מרכזי בצמוד לעמדת הצפייה מבחוץ שעלינו לסגל. האם אפשר להיות בעמדת צפייה כשהרוחות סוערות? נכון, זה קשה, לפעמים בלתי אפשרי, כל אחד לפי היכולת שפיתח. לכן, ההבנה, כמו תמרור תזכורת, יכולה לסייע לנו, גם בשעת ההתנגשות בין הפצעים. הבנה ששני הצדדים מבקשים בעצם את אותו הדבר, הם אינם שונים זה מזה. הבנה ששניהם פועלים מתוך העומס ולא ממהותם הטובה.
כאשר למדתי אצל ימימה שיננתי לי מספר משפטים ששימשו לי כתזכורת כזו:
"כל פונה אליך, אינו שונה ממך…
כנושא בקרבך הוא לא שונה
מהבנה שכל פונה אינו
לא אבא ולא אמא
אז תתנער ממאבקך בפני כל אחד
ואז אל תצטדק לקיומך".
כל מי שאנו פוגשים, בלי יוצא מן הכלל, אינו שונה מאיתנו. הוא נושא בקירבו את אותה מהות. אולי תוכלו לנסות להתעמק ולהגות במשפט הזה ולגלות כמה קשה לנו לקבל אותו באמת. אם נוכל ללכת לאורו של משפט זה יראו עינינו את המהות ולא את קליפות ההגנה של כל מי שנפגוש בחיינו. נוכל לפתח בתוכנו איכויות של חמלה ולא של מאבק. בשבילי זה כמו סוג של ראייה מרחבית, שמזכירה לי, גם כשרוב נפשי נמצאת במאבק, את נקודת האור המשותפת. מזכירה לי את הצורך הבלתי נראה של האדם מולי. ההבנה הזו מהווה נדבך להבנה בסיסית נוספת והיא שעל כל אדם שאנו פוגשים אנו משליכים את מערכת היחסים שלנו כילדים עם אבא ואמא. המשמעות היא שאנו מייצבים עצמנו מול העולם כילדים הנאבקים בהוריהם. כמו מירה שראתה את אימה בבועז וכמו בועז שראה במירה את אביו.
מהמקום הזה נוצרות בתוכנו שתי תנועות: מאבק והצטדקות. ההתייחסות לכל פונה כאמא או אבא אם כך גורמת באופן אוטומטי לכך, שבסופו של דבר, ייוצרו יחסים של מאבק בינינו לאחרים ובמיוחד בינינו לבין בן או בת זוגנו. ההצטדקות לקיומנו היא התנועה ההפוכה למאבק. זה הצמצום שאנו מצמצמים את עצמנו, ויתורי היתר שאנו עושים בחיינו, כדי לרצות את ההורים בתחילה ובהמשך את בני הזוג בדמות ההורים. הצטדקות שמטרתה לזכות באהבה, למלא את הצורך שאף פעם לא מולא.
אם נוכל להיות בתשומת לב ליחסים שלנו ולזהות את דפוס המאבק או לחילופין דפוס ההצטדקות, נוכל אולי להתחיל ולבנות מערכת יחסים זוגית חדשה. כזו המבוססת על ערות. על ראיית המהות שמחברת בינינו. כזו שמוציאה אותנו ממעגל הפצע הלא פתור לעבר הגילוי המרגש של המאחד בינינו.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר מהות החיים.
