באחת עשרה בלילה היה קולה של דפנה בטלפון נסער ומבולבל: 'לא רוצה לראות אותו יותר. פשוט קמתי, ארזתי את החפצים, אפילו לא השארתי לו הודעה והלכתי'. 'מה קרה?' שאלתי, מנסה לרווח את המילים, להכניס מתינות לשיחתנו. 'אני לא מוכנה לחיות עם מישהו, שלא אומר לי את כל האמת. דני נפגש אתמול עם האקסית שלו ולא סיפר לי. כשגיליתי את זה, הוא בכלל לא הבין מה הבעיה ואמר שזו היתה פגישה חסרת חשיבות בעיניו. אם היה משהו חשוב הוא כבר היה מספר לי'. 
'זה לא שהוא לא אומר אמת' הערתי 'הוא לא מספר לך הכל. ואז איך את מרגישה עם זה?'. דפנה נשמה לרגע ונאנחה: 'אני רוצה שהוא יספר לי כל יום מה שקרה איתו'. 'ואם הוא לא מספר הכל, מה את מרגישה?'. 'אני מרגישה לבד, חסרת בטחון ומפחדת שהוא לא אוהב אותי. כאילו אין קשר בינינו'.
כאשר אתם קוראים את הסיפור הזה, חלקכם מתייצבים לצידה של דפנה: 'אם לא מספרים הכל, יש ריחוק ולא יכול להיות קשר אמיתי' . קוראים אחרים מתייצבים לצידו של דני: 'לא צריך לספר הכל. צריך שתהיה לאדם גם פרטיות!'. אז מי צודק?
תחנות הרדיו הפנימי
השאלה מי צודק ביחסים, היא בו זמנית גם אחד המוקשים הגדולים ביותר וגם כלי נשק שמשתמשים בו בני הזוג, כדי לנגח זה את זה. היא מרחיקה אותם מהבנת עצמם ומהבנת האחר ודוחקת אותם אל תוך זירת המאבק, שאינה אלא תחליף לצרכים האמיתיים.
קחו למשל את דפנה. נסו לנטוש את אחת מהעמדות שצידדתם בהן בעד או נגד והתבוננו רק במה שהיא מרגישה. דפנה מרגישה לבד, חסרת בטחון, לא אהובה ומתוך זה מתקשה מאוד לתת אמון. המציאות הרגשית הזו היא שיוצרת את החוויה שלה מול דני. במילים אחרות, ובהקשר אחר, המשפט האלמותי 'זה לא אתה – זה אני' יכול להיות מפתח להבנה חדשה עבור דפנה. זה לא דני, זה לא הבן זוג או בת זוג שאשמים במה שאנחנו מרגישים. העולם הרגשי שלנו, זאת אומרת האופן שבו אנחנו מפרשים את העולם, כבר נמצא בתוכנו.
כשיש חוויה פנימית של חוסר בטחון באפשרות לאהבה, מתלווה לכך דריכות מתמדת. בני הזוג יכולים להגיד לנו מבוקר עד ליל כמה הם אוהבים אותנו, אבל אנחנו, בחוסר אמון, נמתין בדריכות לסימן אחד שיוכיח לנו את האמת – הם לא אוהבים אותנו.
'כאשר הקשב דרוך' אומרת ימימה אביטל, מפתחת תורת 'החשיבה ההכרתית', 'הוא יקלוט את המיותר'. זה כאילו שבהשראת עולם רגשי מסויים, תחנות הרדיו הפנימיות שלנו קולטות רק את 'קול הדחייה'. ערוץ האהבה בכלל לא נקלט. את 'ממתינה דרוכה לאותם חלקיקים אשר כאבו במשך שנים' אומרת ימימה, '…כאשר הילדה שבך לא קיבלה מספיק חום, אז אין בטחון ואמון בחום שיכול לתת הבעל או האחרים'.
הריפוי לא יבוא ממילוי דרישות הדדיות
החלק שממתין לגלות את חוסר החום דרוך כמו קפיץ ולא מאפשר לנו להקשיב באמת. לא מאפשר לנו לפגוש את בן הזוג כפי שהוא אלא רק בהתאם למפה הפנימית הישנה שלנו, ששורטטה בעודנו ילדים. למעשה נדמה לנו שאנחנו שני מבוגרים בתוך היחסים, אך בפועל, מי שמגיב ומנהל את העניינים זה אותו ילד או ילדה פגועים, שמחפשים את ההוכחות לפגיעות שוב ושוב. כך נכנסים לתוך היחסים: הספק, חוסר הודאות וגם שכנוע. ימימה: '… בביטחון הבעל לא אוהב, כי אמא לא הבינה, יש שכנוע, כמו ודאות ולמעשה דימיוני, זה לא האמיתי…'.
אם נחזור לדפנה ודני, כאשר הדיון ביניהם יתנהל סביב השאלה האם צריך לספר הכל בתוך היחסים, יתבצרו שני הצדדים בעמדות אינטלקטואליות, רציונאליות לכאורה, כדי להוכיח את צידקתם. דפנה לא תפגוש את המניע האמיתי בתוכה לחוויה הרגשית, זאת אומרת את חוסר הבטחון הבסיסי הקיים בה ותשליך את כל האשמה על דני. דני לא יפגוש את הפחד שלו כילד מפלישה וחוסר כבוד למרחב האישי שלו. כל אחד מהם ימשיך להיות מנוהל על ידי הילדים הפנימיים הללו, בלי שתהיה להם בחירה ויכולת לרפא את עצמם.
הריפוי לא יבוא ממילוי דרישות הדדיות ביניהם. גם אם דני יתחיל לספר לה הכל (ויבגוד כך בילד שבתוכו), דפנה תמשיך להיות דרוכה. רק ההבנה וההסכמה לחוות רגשית את הדריכות הפנימית תוכל להוביל את דפנה, לאט לאט, להסכמה לפתוח קצת, להפריד בין מה שהיא חווה כילדה לבין מה שהיא משליכה על דני, לבנות לעצמה מקום שאינו מותנה ומעורער במהירות מכל מילה או צעד של השני. אם תזכה דפנה לכך, יתרחש בה השינוי מהמקום שחווה את הקיום כמאבק ודריכות אל המקום שבו הגבולות נפתחים: אין צורך להתגונן ולהשמר כל כך, אנחנו נותנים לשני מקום להתקיים בו וגם לנו יש את מקומנו בפתיחות, בנתינה, בנחת, בשקט ובחוסן.
