זוכרים את הסרט "סיפור פשוט" של דיויד לינצ' ? את הסרט הזה עשו בשנת 1999, לפני 11 שנים בלבד וכבר נראה שהוא שייך לעולם אחר. בעולם של טוויטרים , מיסרונים וטלפון סלולרי לכל ילד מגיל שלוש ומעלה, הכל עובד מהר יותר והרבה יותר. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של אלווין בן ה-73, היוצא לפגישת פיוס אחרונה עם אחיו, שעבר שבץ, איתו לא דיבר במשך 10 שנים. אלווין יוצא למסע בן כמה מאות קילומטרים בין המישורים והגבעות של מרכז ארה"ב, על גבי לא פחות מאשר מכסחת דשא ישנה, במהירות של 5 ק"מ לשעה.
עשר שנות הניתוק בין האחים נגרמו בשל מילים שהוחלפו ביניהם. אבל, "מה שהיה חשוב אז" אומר אלווין לטרמפיסטית אבודה שאסף בדרך, "אינו חשוב היום". שני אחים מזדקנים שהשליכו מילים זה לעברו של זה, נאחזו בכעסם ובפגיעותם עד שנקרעה הרקמה החיה שחיברה אותם נפש בנפש במשך שנים רבות. עכשיו, מול פני המוות המתקרב, רק מה שבאמת חשוב נשאר.
דור חסר מנוחה
הדור שלנו חסר מנוחה אומרת ימימה אביטל, מפתחת שיטת "החשיבה ההכרתית". אנחנו מבקשים להבין מהר, להשתנות מהר ולהשיג הרבה. המהירות, לא רק שהיא אשלייה, אלא גם מקור למתח וחוסר מנוחה ללב ולנפש. במו ידינו אנחנו גורמים למצב של צפיפות פנימית. גלי המוח, במילותיה של ימימה, "מתנגשים בצפיפותם…. המערכת העיצבית עמוסה מעומס. מפזרת ורוטטת, מתרחשת, מתפזרת, במקום להיות נוכחת במקומה".
כאשר אנחנו חולפים בתוך החיים כמו נהגים במכונית מרוץ, בעודנו מדברים בדיבורית ותוך כדי כך גם שולחים מיסרון למי שמחייג בשיחה הממתינה, אנחנו לא יכולים להיות נוכחים באמת. לכן, מתחילת הלימוד, מבקשת מאיתנו ימימה, כמו מורת נהיגה מנוסה, להאט ולעצור. המושג הנלמד הוא "נוכחות אשר בהמתנה". "נוכחות" היא המפגש עם מה שמתקיים ברגע הזה, עם מה שנוכח. כשאנחנו טסים במכונית, כל ההוויה שלנו מכוונת לזמן ומקום אחר שאליו נגיע, כשאנחנו מאיטים ואולי אף עוצרים, אנחנו יכולים להיווכח בנופים שקודם רק חלפנו על פניהם. ה"המתנה" מתווספת ל"נוכחות" ומאפשרת לנו לקבל מתנות בחיים, דרך מימד ההאטה של הזמן. במקום למהר להגיב, לפעול, להבין ולדבר, אנחנו נכנסים למרחב של שקט, נוכחות שממתינה ולא נחפזת לשום מקום.
קשב והפרדות
כדי שנוכל לפעול בחיים מתוך איזון ונחת, עלינו לצרף ל"נוכחות בהמתנה" את מושג ה"קשב". אם הסכמנו לעצור ולהמתין, הגיע הזמן להקשיב. כמו שהראייה יכולה להיות מעוותת, ממוסכת ומעורפלת כך גם הקשב יכול להיות מטעה. ימימה מכוונת אותנו ל"קשב נקי". זוהי איכות של הקשבה שאינה מושפעת מאמירות חיצוניות וגם לא מתנועות רגשיות אשליתיות בתוכנו. למעשה זוהי הקשבה פנימה והחוצה שמחוברת לשכל מצד אחד וללב מצד שני. הלב והשכל, כמו מסנן ספאם טוב, עוזרים לנו לעשות "הפרדות" בין מה שמיותר, משני וחיצוני לבין העיקר והמהות של הדברים.
כשאנחנו לא ב"קשב" התוצאות יכולות להיות הרסניות. אם הפגיעות שבלב למשל שולטת בנו, כפי ששלטה באלווין ואחיו, תזרקנה מילים פוגעות ומרחיקות. סיפורו של ר' נחמן מברסלב "מעשה באבידת בת מלך" עוסק בהרחבה בתוצאות של דיבור כזה. הסיפור מתחיל במלך שאהב מאוד את ביתו ופעם אחת שנפגש איתה "נעשה ברוגז עליה ונזרקה מפיו דיבור: שהלא טוב יקח אותך". כשהמילים שלנו יוצאות בלי קשב פנימה ללב, הן מחוברות אל החלק ה"לא טוב" שבנו ומחברות גם את האחר אל "הלא-טוב". זהו החלק שימימה קוראת לו גם ה"מיותר" או ה"עומס" משום שהוא החלק הלא מהותי בתוכנו. "במצב של עומס" אומרת ימימה "שומעים לא שומעים, ממהרים להגיד הרבה מילים, יש התנגשות – זה כמו ריבים." זאת אומרת, לכאורה אנחנו שומעים, אך מכיוון שאיננו בקשב נקי, איננו שומעים את כוונתו של הדובר, החלק המיותר שבנו מגיב לחלק המיותר שבאחר. לעומת זאת, במצב של קשב, אנחנו יכולים להפריד בין הטוב למיותר בדברים ששמענו.
ההנחיה לעשות "הפרדות" מיועדת להביא בהירות ושקט לעולם מסוכסך ורועש: "… קודם יש את האי-מקום, דיבור, רעש, התנגשות, מילים רבות ויש כמו ערבוב עם נפש." כשאנחנו ב"עירבוב", זה המונח ההפוך להפרדות, למשל, איננו מסוגלים לראות את השני. כשמתחילים לעשות הפרדות, אפשר גם להשאיר מילים פוגעות אצל השני ולסרב להכניס אותן לתוכנו. במילותיה של ימימה : "המילים של השני ישתייכו לשני, לפיו, ליכולתו להבין …".
בסיפורו של ר' נחמן יוצא המשנה למלך להשיב את בת המלך שנעלמה לארמונו של ה"לא-טוב", בעקבות המילים שזרק אביה. ב"סיפור פשוט" יוצא אלוין להחזיר את אחיו האבוד, בגלל מילים שנזרקו. כשם שמילים יכולות להרחיק ולסגור, הן יכולות גם לקרב ולתקן. לכו וראו למשל את היחסים עם ההורים. כמה אי הבנות יש בין הורים לילדים? ההפרדה בין המיותר לבין העיקר יכולה לכוון אותנו ליחסים אחרים: "תקשיב להורה" אומרת ימימה, "לא למיותר שבו, אלא לאשר רוצה לומר. הוא מתפרץ? זה דיבורו, אם מוסר מופרז, מה הוא רוצה לומר? הקשוב לכוונת הנשמע – ידע תשובתו…". זאת אומרת שאם נלמד להקשיב מעבר לצורה החיצונית של הדברים, כמו דיבור בהפרזה, בהתפרצות וכדומה ונתחבר לכוונות, נדע לתת תשובה שמחוברת ללב.
בשפת חז"ל דבר (עם ב' דגושה) זה מי שמנהיג. המילה דיבור קשורה למילה להדביר, שפירושה להנהיג. כאשר הדיבור שלנו מתפרץ, בלי קשב פנימי, המילים כותבות את סיפור חיינו ומנהיגות אותנו. כאשר נתחיל להיות המנהיגים של עצמנו ונדביר את הדיבור, נוכל לכתוב בעצמנו את הסיפור. אם נזכה לכך, אז, במילותיה של ימימה: "הלב שחוזר לכוחו, לא נפגע בקלות, מבין לב אחר… מתקרב ללב אחר רגיש – אתה תקלוט את רגישותו ותדאג לא לפגוע בו, זאת אומרת, תדייק איתו. ואז הדיבור, המשתנה, ישרת את מידת הפה, תדע להיות מוצא, תדע למצוא… "
המאמר פורסם לראשונה ב-2010 באתר NRG
