ימימה: "לא משתנים אלא מגלים את עצמכם כפי שאתם"
יצאנו ממִצְרַים בליל הסדר, ים סוף נקרע בפנינו ביום השביעי, סגר הקורונה הוסר מעלינו ועכשיו אנחנו הולכים במדבר. שירו של המשורר היווני קונסטנטינוס קוואפיס 'המסע לאיתקה' מתחיל במילים: "אם אתה יוצא לדרך לאיתקה, בקש שיארך מסעך מאוד, שופע הרפתקות, שופע דעת".
כפי שכתבתי בשבוע שעבר על המשפט "תיקון הוא מציאת עצמך כפי שאת", הרעיון שאנחנו צריכות לתקן את עצמנו ולשנות את עצמנו יכול להיות מלכודת. הוא שם בפנינו דמות אידיאלית, איזה ציור שאנחנו מציירות לגבי איך אנחנו אמורות להיות ועכשיו אנחנו נאבקות בעצמנו כדי להיות אותו ציור וכועסות על עצמנו כשאנחנו לא מספיק…. תשלימו לבד מה לא מספיק.
לכל אחת ואחד יש את הלא מספיק שלהם. לכן אומרת ימימה 'לא משתנים'. ולכן בכל המסורות הרוחניות, החל מיציאת מצרים, דרך המסע של אודיסיאוס היווני לאי שלו איתקה ועד סיפורו של ר' נחמן 'מעשה מאבידת בת מלך', רוב הסיפור של חיינו הוא לא ההגעה לאותו מקום מדומיין שבו ננוח על מקומנו. סיפור חיינו הוא הדרך לאיתקה, הוא המסע במדבר ארבעים שנה והוא החיפוש אחרי בת המלך האבודה אצל ר' נחמן שאורך הרבה יותר מארבעים שנה.
הבקשה שהמסע יארך מאוד נשמעת פרדוקסלית, אבל אם מבינים שהייעוד שלנו הוא הגילוי של עצמנו כפי שאנחנו, הרי ככל שנאט מלמצוא כבר את עצמנו ונסכים להתגַלוּת של עצמנו בפנינו, מתוך אי ידיעה, ככה גם הגילוי יהיה עשיר יותר. חיינו הם מסע הגילוי, העליות והמורדות, העצב והשמחה, כל מה שנכלל בפנים. כשמבינות את זה אפשר גם לקחת לדרך בתיק אהבה עצמית וקבלה עצמית במקום דחייה עצמית והתנגדות. סקרנות במקום ידיעה. ביקור במקום ביקורת.
סיפורו של ר' נחמן מסתיים במילים 'ואיך שהוציאה לא סיפר'. כל הסיפור שלו שהוא גם אלגוריה לחיים שלנו, מספר על הקורות אותו במסעי החיפוש עד שלבסוף הוא מוצא את בת המלך האבודה, זו אותו גילוי של עצמנו כפי שאנחנו שמרמזת עליו ימימה. אז הגיע הזמן, אחרי שיצאנו ממצריים, לשחרר את עצמנו ממה שאנחנו 'צריכות' או 'אמורות' להיות ולצאת למסע של גילוי שיתרחש בחוקיות הנסתרת של הגילוי, החוקיות האישית שלנו.
וכך אומרת דניאלה ספקטור במשפט אחד בשירה הנפלא: "כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב, האוהב, הפועם בקצבו של הלב"