שני צעדים מן השוק הירושלמי ואתה כבר נכנס מבעד לשערי אבן אל עולם של בארות מים, מרצפות אבן שחוקות משנים ודמויות של פעם עומדות בקרן הרחוב. מה אני עושה כאן בשעת לילה מאוחרת? יכול להיות שזה כאן? החדר הזה, שממנו יצאה זה עתה חבורת בנות חסודות וארשת סוד על פניהן?
את העולם הדתי הכרתי כילד משכונת רוממה, במפגשי ל"ג בעומר על הגבול בין השכונות הדתיות לשכונות החילוניות. לאור הלהבות המרצדות, היינו מתווכחים אז אם יש או אין אלוהים. כמה שנים אחר כך, אני אבא צעיר, יושב בחדר צפוף, ללא קישוטים, ללא חן, עטוף מכל צדדי באברכים לבושי שחורים. יושבים דרוכים ומחכים לשמוע את מילותיה של ימימה.
התפאורה עשוייה היתה להרתיע, אבל המילים שהקריא אז המדריך מפי ימימה בקעו מבעד למלבושים החיצוניים וחדרו הישר אל תוך הוויתי, מהדהדות כסוד בבארות המים. לא ידעתי להסביר למה, אבל אחרי אותו מפגש חשתי שהאפשרות לשמחה בעולם קיימת.
זה היה המפגש הראשון שלי עם תורתה של ימימה אביטל לפני כ-15 שנים. לפני מספר חדשים, באזכרה שנערכה לה בבאר שבע, לרגל 11 שנים לפטירתה, יכולת לראות ליד שולחנות הפלסטיק נשים עטויות שביס, גברים דתיים עטורי זקן וגם נשים תל אביביות מקושטות בעדיים אופנתיים ושיערן צבוע באדום בוהק. מקבוצות לימוד קטנות בראשית הדרך, צמח והתפשט הלימוד של ימימה לאלפי תלמידים חילוניים ודתיים מכל שדרות העם.
מי היתה ימימה?
קודם כל חשוב לציין כי ימימה ראתה את עצמה כצינור המעביר את הלימוד ודרשה מתלמידיה שלא יפתחו בה תלות. אי התלות במורה הוא חזיון נדיר בעולם הרוחני, אבל עבורה היה הנושא כה חשוב עד שהשיעור הראשון שקיבלנו נפתח במילים האלו: "זה חומר שפונה להכרה אישית של כל לומד… וזה כמו פניה ישירה וגם קשר ישיר עם החומר, בלי שזה יעבור דרך הקשר עם המעביר, זאת אומרת בלי תלות".
ובכל זאת, מחוץ לשיעור הסקרנות היתה גדולה. בעידן שלפני האינטרנט, נפוצו אגדות שונות. יש שאמרו שהיא למדה פסיכולוגיה בסורבון היוקרתי בפריז. יש שאמרו שהיא קיבלה את תורתה ישירות מרבי שמעון בר יוחאי ושהיא מומחית גדולה לקבלה. אגדות אחרות סיפרו שהיא קוראת את השיעורים מתוך לוחות כתובים באור המתגלים לפניה.
כתלמידים לא ידענו כמעט דבר עליה. ימימה הסתירה בקנאות כה גדולה את אישיותה עד שאפילו בני משפחתה לא ידעו על מעשיה. רובם לא ידעו שהיא מרפאה חולים ומלמדת תלמידים, ורק בלוויתה, כשהגיעו תלמידיה הרבים, הבינו כמה גדולה היתה האישה הזו.
ימימה נולדה בשנת 1929 בקזבלנקה שבמרוקו למשפחה של דיינים ידועים. בבגרותה נישאה לשליח הסוכנות במרוקו. לשניים נולד בן וזמן קצר יחסית לאחר נישואיהם נפטר הבעל. בהמשך למדה ספרות צרפתית ופסיכולוגיה. איפה בדיוק, אל תשאלו. מאחורי ערך הויקפדיה על ימימה אביטל מתנהלים עד היום דיונים סוערים.
קול צחוק מן הקומה השנייה
עברו חדשים מאז אותו מפגש לילי. בכל שיעור שאלנו את המדריך מתי נפגוש את ימימה עצמה ונענינו שכשנהיה מוכנים, ימימה תדע.
ימימה תדע? לא נותר לנו אלא לחכות עד אותו יום שבו נדחקנו כולנו למכונית הסטודנטים המקרטעת וירדנו מירושלים להרצליה. אולם גדול הקביל את פנינו: שולחנות ארוכים, כסאות ועוד כסאות. איש פרסום מתל אביב, שחקן מהרצליה, סטודנט לפסיכולוגיה מירושלים, אינסטלטור מרמת גן וסוכן ביטוח, כולם היו שם. יושבים ומחכים. בכולם היא נגעה. כשהמשכתי להגיע לפגישות מירושלים להרצליה, לעולם אי אפשר היה לדעת האם תופיע ימימה או לא. באחד השיעורים למשל, אחרי זמן ארוך של שירה בצוותא, ממתינים לימימה, התבשרנו שימימה לא תלמד היום, כי היא מטפלת דרך הטלפון טיפול דחוף במישהו בארה"ב.
ואם כבר הופיעה, רק קולה הופיע. קול מן השמיים. בשנים הראשונות טיפלה ימימה ולימדה כשפניה גלויות. אך עם השנים החלה להסתיר פניה בצעיף, עד אשר, כאשר אני פגשתי אותה, לא ראינו אותה כלל. היינו יושבים בקומת הקרקע, סמוכים לשולחנות ומחכים לקולה שיבקע מן הקומה השניה, דרך חדר המדרגות. קול חזק, בהיר וברור. רואה כל אחד מאיתנו לתוכי תוכו, בלי לראות אותנו בעיניה.
לשומע מן החוץ נשמע התיאור הזה מוזר ביותר. זכיתי ללמוד עם מורה מואר בדירה בבומביי, שאתה יכול ליפול ארצה ולנשוק לכפות רגליו, בגואה פגשתי גם מורה הודי לבוש לבן, זקנו הארוך סרוק בקפידה וידיו נחות על כורסא מוגבהת מעל עדת מעריצות שחוללו סביבו, אך מעולם לא שמעתי על מורה שמלמד בלי שיראו אותו. "יש קשר" עם מי שמעביר את הלימוד, אמרה ימימה "אבל אין התלות, ההישענות". כמה מרענן, כמה חופש יש בזה.
הקול העביר את מה שמעבר למילים, אבל הרגע שנגע בי ביותר היה כשצחקה. צחוק פעמונים משוחרר שסיפר לי על המקום הזה, שבודאי ישנו, שאין בו אחיזה, שיש בו חיבור ישיר לטוב הלב ושמחת הלב.
מה לימדה אותי ימימה?
על אף היותה אישה דתיה, מה שלימדה ימימה אינו עוסק באלוהים, במצוות או במאפיינים אחרים של הדת. ימימה לימדה אותנו כלים אוניברסאליים להתעוררות ושיחרור. שחרור מכל האשלייתי, השיקרי והמיותר וחזרה אל מי שאנחנו בעומק מהותנו.
מה זה להתעורר? ממה משתחררים? כאבא צעיר בראשית שנות השלושים לחיי הייתי זקוק בהחלט למשהו שיעיר אותי. "אלו החיים?" שאלתי את עצמי. הרגשתי כמו ילד שמצא עצמו פתאום מגדל שני ילדים קטנים, כורע תחת המאבק היום יומי לפרנסה ולמי נשאר בכלל זמן לאהבה.
קשיי הקיום דאז עוררו בי מצוקה ועצב. האם תוכל ימימה לעזור לי? המפגש עם הקול הבטוח והבהיר של ימימה נתן תיקווה שאולי יש אפשרות לשחרור, גם אחרי שנים רבות של סבל. "שמחה", הבטיחה ימימה, " יכולה לחזור ללב עצוב וכח של מחשבה יכול לחזור למחשבה… ואפילו ידעו סערה, סבל משנים ועליות וירידות…". מבעד למילים יכולתי להרגיש חמלה, אהבה ואופטימיות גדולה שנטועה בקרקע החיים.
ישבתי בשורה הראשונה. רציתי להיות קרוב יותר לקול הזה שבקע מן הקומה השניה. הלב דפק בחוזקה עד שהעזתי לפנות אל ימימה: "קוראים לי יואב", זרקתי לכיוון חלל המדרגות "ובזמן האחרון אני מרגיש עצבות וקושי". "אנחנו לא עוסקים כאן בטיפול בקושי", הדהד קולה בחדות, "אלא בחיזוק הטוב. לך לחלקים הבונים".
בבת אחת הסיטה אותי ימימה מההתמקדות בסבל להתמקדות בטוב. על רגל אחת קיבלתי ממנה את עיקרי תורתה: הכרת הטוב, הכרת הלא-טוב, הפרדה ביניהם ובחירה בטוב. "אז מה אתה בוחר", סיכמה ימימה, "להישאר כך או לנקות את כל הסבל הזה ולהתחדש, ולהיות יואב הכן מבין, הכן שמח?".
מתי אנחנו מתעוררים לפי ימימה? והתשובה היא, שאנחנו מתעוררים כשאנחנו מבינים, שהדפוסים שאנחנו מתנהלים לפיהם באופן אוטומטי כל החיים, מזיקים לנו. אנחנו יכולים להמשיך ולאחוז בכל מה שגורם לנו לסבל כמו פגיעות מול בני הזוג, כעס על הילדים או הבוס בעבודה, רגשי נחיתות ועוד. או שאנחנו יכולים לנקות את הסבל, להתחדש ולבנות בתוכנו עולם חדש. זוהי בחירה בין להמשיך להיות נגד עצמנו או לעבור למקום חדש של נתינה לעצמנו.
לקחתי את המילים שלה ברצינות. העבודה של ימימה נעשית בהתבוננות יום יומית על חיינו ורישום במחברת של ההבנות שעולות מההתבוננות הזו. במחברת של אותם הימים אני מוצא אותי כמו דמות מגלגול אחר. התחלתי אז להסיר את מסכי האשליה ולהסכים לפגוש את עצמי כמו שאני. ראיתי יואב כעסן וראיתי מה עושה הכעס לבן שלי, ראיתי איך חשוב לי מאוד להיות צודק מול אשתי דאז בכל דבר והבנתי איך זה מכסה על נקודות החולשה שבתוכי. התחלתי לזהות אימפולסיביות במקום הקשבה.
לא קל לפגוש את עצמך באופן כזה, אבל כשלמפגש הגעתי מצויד בהבנה העמוקה, שכל החלקים האלו בתוכי נולדו מתוך ההתמודדות שלי כילד עם החיים, יכולתי לגשת אליהם בחמלה וברכות. לאט לאט למדתי כלים חדשים: איך להקשיב ללב האדם שמולי, איך להמתין ולא להגיב באופן אוטומטי, איך לוותר ולשחרר, איך לתת, איך להיות מחובר ללב. העצב פחת. הפסקתי לרכל. הפסקתי לשפוט, ולמדתי לאט לאט לא להאמין לכעס המתפרץ וכך להפסיק לתפוס עמדה מזויפת של כוח באמצעותו.
התחלתי לצעוד בדרך הזו לפני יותר מ- 15 שנים. כל יום עוד צעד, עוד חלק, כמו שאומרת ימימה "כל יום כבראשית". השיעורים של ימימה נקראו על ידה 'חלקים' משום שבתהליך הלימוד והשיחרור, כל שיעור הוא חלק שמצטרף לעוד חלק, כמו לבנים המונחות זו על זו עד אשר נבנה בניין. לעיתים נדמה לי שהרוח הנושבת ממילותיה של ימימה היא רוח של חקלאית. המילים שהושמעו בהרצליה מדברות על הלימוד כ"הנבטות בשדה ההכרה". דמיינו נבטים. כמה זמן לוקח עד שמציץ הירוק מתוך השעועית. כמה סבלנות צריך וכמה עדינות צריך כדי לטפל בנבטים הצעירים. "אל תמהרו להבין", דחקה בנו ימימה, ברוחניות, איטיות היא מהירות.
