את הדרך לסלוניקי עשיתי ברכבת. בצהריים עצרנו במסילה צדדית, באמצע שום מקום, מניחים לרכבת משא קודרת עמוסה קרונות לחלוף על פנינו בדרכה לדרום יוון. כשהחלה הרכבת לנסוע שוב, הנחתי ראשי על מסעד המושב סמוך לחלון ונרדמתי עם קול שיקשוק הגלגלים.
בחלומי נסעתי ברכבת משא במערב ארצות הברית. קרון פתוח, שקים של יוטה, ריח שמן שרוף, פֵחָמים ושקי תירס בפינת הקרון משען לראשי, אני והמרחבים. בעיירה אחת, קפצתי מהקרון הפתוח. גלגלתי את עצמי, עייף מהמסע, להשתין באחת החצרות האחוריות הקרובות לתחנת הרכבת, איפה שהתרנגולות מחטטות בשאריות האוכל שנזרקו ממטבח הפונדק, המשמש עוברי אורח ולפעמים, אם ידך משגת, תוכל למשמש שם גם בחורה בחצר.
ג'ייקוב ישב בחצר האחורית מקלף תפוחי אדמה, פניו שחורות כפחם, רבועות וחרותות משמש. הוא מביט בי מחייך מתוך גבינים עבים, שמצלים על לובן עיניו ומספר לי איך פעם, בחוות כותנה דרומית, היה עבד ואיך ברח אל החופש. הוא מספר והצלקות שלו מספרות לי עוד, על מכות והשפלות, על מאבק של חיה פצועה בשובֵיה. עכשיו החיה הזו יושבת, חופשיה, מאחורי ביתם של האנשים הלבנים, מקלפת תפוחי אדמה. חדר עץ קטן בפינת החצר, מיטה צרה, שולחן. בכניסה, מעקה וארבע מדרגות עץ, שאתה יכול להתיישב עליהן לעת ערב, מול השמיים המחשיכים, ולקרוע את הנשמה לרווחה עם מפוחית קטנה, עד שהשמיים נרעדים והכוכבים נופלים הישר אל תוך ליבךָ.
החושך המתקרב מבריח את הגברים אל הבָּרים למצוא להם אישה ללילה. החבר החדש שלי חופשי. הוא לוקח את המפוחית ומנגן. הוא מלמד אותי איך לברוח ואיך לחזור. הוא מלמד אותי לקרוע את הלב שלי ולתת לשמיים ליפול לתוכי, ואיך להרשות לרוח לטלטל את עולמי, להרעיד כל מיתר בבנג'ו שלי, עד שיוצאת ממני מנגינת געגוע, ורגלַי רוקעות במדרגות העץ במקצב הנדודים.
הלילה ג'ייקוב ואני עפים ביחד, פורשים ידיים מעל הערבות ומביטים למטה. הבופאלוֹ ישנים. האינדיאנים נכנסו אל תוך האוהלים וסוסי המוסטנג מצטנפים ונצמדים זה אל זה בחשיכה. הזאבים יצאו לשחר לטרף. אנחנו עפים מערבה, הרחק הרחק. בדרך הוא מראה לי עיירות, ופינות מסתור ביערות, ונחלים בתוך המדבר, ונשים שגרות בחוות מבודדות, מוקפות שדות ירוקים, שהן מעבדות לבד, כי הגבר שלהן לא שב מן המלחמה.
הוא מחזיק בידי ואנחנו ממשיכים לרחף אל ההרים הגבוהים, איפה שרק הנועזים, הבודדים האמיתיים, מעיזים ללכת. הסלעים שם קשים יותר, אבני הצור החדות קורעות חתכים במגפי העור וכשפרסות הסוסים מכות בסלעים משיבים קירות ההרים בנקישות חלולות.
כבר זמן רב שאנחנו מרחפים ושתיקה נופלת בינינו. הקמטים בפניו נעלמו והוא שָקֶט. הוא שקט ואני נבהל מהשקט. אנחנו הולכים ומתרחקים מצריף העץ הקטן. העולם גדול ורחב יותר מידי. אני רוצה לחזור אל החצר, אל מדרגות העץ. אני רוצה לחזור ולשבת צמוד אליו ולשמוע את צווחת האוח וקולות הגברים השוטים מהבָּר. רק לשבת איתו בחצר הקטנה האחורית, כי העולם הפתוח לאין גבול מפחיד אותי. אני רוצה מישהו שאוכל להשען עליו, מישהו שיודע איך חיים בעולם הזה. ג'ייקוב מבין בלי מילים. הוא מטה את ידיו הפרושות ואנו סבים על עקבותינו בחזרה הביתה.
הנה אנו שוב בחצר האחורית. על מדרגות העץ העולות לצריף הוא שולף את המקטרת. לאט לאט הוא דוחס לתוכה טבק ריחני. כשאנחנו מעשנים, אני חוזר לנשום. עכשיו הוא אתי ואנחנו לא מתרחקים יותר לשום מקום. עצמות הלחיים הרחבות של ג'ייקוב שמתרוממות ויורדות ושפתיו העבות, שיונקות מהמקטרת, מרגיעות אותי. הוא עוטף אותי בעשן מתוק עד שאני מתנמנם ונרדם.
הלילה אשן במיטה שלו. הוא מרים אותי בידיו הגדולות ומניח אותי במיטת העץ הצרה, מכסה בשמיכת צמר עבה ומעליה עוד שמיכה. כך אני ישן כל הלילה. ג'ייקוב נשאר ער, שומר עלי, יושב על מדרגות העץ, מביט בעיניו הגדולות בשמי הלילה זרועי הכוכבים.
