"לתפוס מקום מול" (ימימה אביטל)
אלו שלוש מילים של ימימה שכדאי מאוד לשים לב אליהן בחיינו.
באחד השיעורים אומרת ימימה, "כי העיקר הוא המקום". אפשר להבין את זה בכל מיני דרכים. דרך אחת היא להבין שכשיש לנו מקום בעולם, זה העיקר. מכאן נובעת תחושת הבטחון וממנה היכולת לראות את האחר, האהבה, הנתינה וכו'. הכל יכול לנבוע מאיתנו במצב הזה. כשיש לנו תחושה שאין לנו מקום, זה אומר חוסר בטחון בערך שלנו, תחושה של בדידות, תחושה שלא אהובים, לא נראים, לא חשובים וכו' המערכת נכנסת למצב חירום. במקרה הזה ההבנה של "העיקר הוא המקום" הופכת להיות השרדותית. אם אין לי מקום להתקיים בו (מקום וקיום, אותיות זהות כמעט), אני חייבת להלחם כדי להשיג אותו.
איך אני עושה את זה? אני מפתחת אסטרטגיות כדי להשיג את המקום, במאבק או בריצוי. ימימה קוראת לזה נאבקת לקיומה או מצטדקת לקיומה. אלו שתי האסטרטגיות העיקריות. וכאן ההבנה של "העיקר הוא המקום" אומרת שאם אתן רוצות להבין את עצמכן, את כל ההתנהגויות האנושיות, הכל נובע מהחיפוש אחר מקום בעולם. ולכן המצב הטבעי, המצב שהמערכת שואפת אליו והלימוד מכוון אליו, הוא המצב של 'נחה על מקומך'. זה המצב שכל הדרכים הרוחניות מובילות אליו. אבל זה לשיעור אחר, זה עולם ומלואו.
בחזרה למשפט השבוע: "לתפוס מקום מול"
לתפוס מקום מול, זו אחת האסטרטגיות של תפיסת מקום. וזו הזמנה השבוע לשים לב אליה. כשאני לא בטוח במקום שלי, אני כאילו מקבל את המקום שלי דרך זה שאני מתנגד לאחר/ת. למשל להתווכח, למשל להיות צודק, למשל לשפוט את השני ועוד הרבה דרכים.
יש כאן הרבה ניואנסים וההזמנה היא להתבונן ולרשום. מה קורה במערכות היחסים שלי. האם אני מאדיר את עצמי מול השני, כדי לקבל את המקום. האם אני נאבק בו כדי לקבל את המקום. כל אלו הם תפיסת המקום (כמו תפיסת שטח בכח וכדומה במונחים צבאיים) והם נעשים מול השני. וזה הפוך למצב שתיארתי קודם, של נחה על מקומך. כי יש לך מקום בעולם, אינך צריכה לעשות דבר כדי שיהיה לך מקום, את קיימת, בדיוק כמו שאת.
