'זה מאוד פשוט' היא אמרה 'בסוף רחוב הרצל אתה פונה ימינה לרחוב ללא מוצא. זה מול בית המשפט. תבוא בשעה שתיים ואל תאחר' . סמוך לשעה שתיים התחלתי להתבלבל: 'אני מכיר את הפניה ימינה' אמרתי לעצמי 'אבל אין כאן בית משפט, איך אמצא את הרחוב הזה?' .
החלטתי להעזר בג'י פי אס ורשמתי את שם הרחוב: 'אביעד'. נשענתי לאחור ונשמעתי להוראות המכשיר: 'סע ישר ואחר כך פנה שמאלה'. טוב שלא ראה אותי אף אחד מתווכח עם האיש בקופסה: 'אני לא פונה שמאלה. אתה טועה!', מחיתי. היחסים בינינו הידרדרו והלכו. חילופי הדברים היו קצרים ועצבניים. בכל פעם שהתעקשתי להמשיך בדרכי, חישב הוא מחדש את המסלול, המסלול שלו כמובן. אך אני, בעיקשות אופיינית, משוכנע בצדקתי, המשכתי ישר, עד שלאחר מספר דקות הגעתי לרחוב המבוקש, למרות ולא בגלל עזרתו. 
בתחקיר שלאחר האירוע, התברר שהוא שלח אותי לכיוון ההפוך, משום שביקשתי ממנו בטעות את רחוב אביעד במקום אבידע. חילוף אותיות קטן גרם לכל הבלבול הזה. האפשרות שלי למצוא את היעד, למרות ההנחיות ההפוכות שקיבלתי, קשורה לדבקות בסוג של ידיעה פנימית, שהיתה בתוכי ואמרה 'ואף על פי כן, אני יודע שזה הכיוון הנכון'.
ב'מעשה באבדת בת מלך', הסיפור הראשון שסיפר ר' נחמן מברסלב לחסידיו לאחר מות בנו, מסופר על בת המלך שהולכת לאיבוד ועל מסעו של המשנה למלך בחיפוש אחריה. ניתן לראות את הסיפור כאלגוריה למסע, שאנו כולנו עושים בעולם, להשבת בת המלך הפנימית שבתוכנו, החיפוש אחר הנשמה האבודה. במסע הזה משוטט המשנה למלך במקומות הנדחים ביותר ובכל מקום שאליו הוא מגיע, אומרים לו, שמה שהוא מחפש אלו שטויות מוחלטות, שאינן קיימות בעולם. אך המשנה למלך מתעקש שוב ושוב, שמה שהוא מחפש, בודאי ישנו, וממשיך לחפש.
מה אפשר להבין מזה? אפילו אם כל הקולות מסביבנו אומרים לנו לחזור אחורה, להיכנס אל תוך הקונצנזוס החם של הידוע, המוכר והמקובל, רק אם נשמע אל הקול הפנימי שבתוכנו, אל הודאות שאין לה הוכחות, נוכל למצוא את הנשמה האבודה. אבל, גם אם נפנה את תשומת הלב פנימה, עדיין נפגוש בדרך את הקולות הפנימיים שמונעים מאיתנו להתקרב אל האמת. למעשה, בתוך כל אחד מאיתנו מותקן ג'י. פי. אס ובקיצור נקרא לו מעכשיו 'ג'יפי'.
כמו הג'יפי במכונית גם בג'יפי שלנו יש מפה של העולם. רוב האנשים מאמינים שהמפה הפנימית שלהם היא המציאות, והם נוהגים בדרכים המסומנות בה בלי לעצור לרגע לשאול, לבדוק ולערער. כך, הם ינועו תמיד באותן דרכים ולא יכירו דרכים צדדיות, דרכים חדשות, כיוונים מפתיעים בתוך החיים.
כמו הג'יפי במכונית, גם הג'יפי שלנו נבנה כדי לעזור לנו בהישרדות. מרגע שפתחנו את עינינו, אנחנו בודקים איפה אנחנו על מפת העולם ביחס לאחרים. המוח שלנו בנוי בצורה מתוחכמת, כדי לעזור לנו בהתמצאות מתמדת. הוא מזהיר אותנו מראש על פקקים שלא כדאי להיכנס אליהם ואיפה יש צמתים מסוכנים.
אלא, שכמו הג'יפי בקופסה, גם הג'יפי שבתוכנו מתבסס על מה שהמתכנתים הכניסו לתוכו. אפשר לומר כמעט שאנחנו נעולים בתוך הג'יפי שלנו, משום שאנו רואים את המפות של העבר ולא את ההווה המשתנה כל הזמן. דוגמה למפה פנימית יכולה להיות של אדם שחווה עוד מילדותו ש'אי אפשר לסמוך על אף אחד'. איש כזה שינווט את דרכו בעולם, יקבל הנחיות מהג'יפי שלו שלא לתת אמון בבני אדם.
בכל רגע ורגע יש חלק בתוכנו שמנסה להגן עלינו מפני העולם, לפסוק מה רע ומה טוב. כאשר אנחנו מרגישים שיש לנו פירוש למה שמתרחש בחיינו, יש לנו תחושת בטחון והתמצאות. אלא שמחקרי מוח שבדקו את תפקוד שתי האונות הראו שחלק המוח השמאלי המחבר בין אירועים שונים ונותן להם משמעות והסבר 'הגיוני', יספק הסבר גם אם הוא לגמרי לא נכון. מתוך הכרח השרדותי, המוח יספק פרשנות כלשהיא כדי שיהיה לנו במה להיאחז.
הפרשנויות הפנימיות שלנו לחיים באות לעזור לנו בהתמצאות. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מאמינים לכל קריאת כיוון פנימית וכך ננעלים 'בתוך הקופסה'. במקום להתנהל בהווה, אנחנו מתנהלים לפי מה שנרשם בנו בעבר ומכוון אותנו לחזור שוב ושוב על אותם דפוסי פעולה. כדי לצאת לדרכים חדשות, אנחנו צריכים קודם כל להפסיק להזדהות עם הג'יפי הפנימי. המנטרה: 'הג'יפי הוא לא אני' היא תחילת הדרך. כשעולה בנו פרשנות פנימית כמו למשל 'הוא פגע בי' או 'אני לא יכול לעשות את זה' וכדומה, מומלץ לקחת צעד אחורה ולשאול, כמו שמציעה ביירון קתי: האם אני בטוח שזו האמת? אפשרות אחרת, שמציעה המורה ימימה אביטל, היא להבין את האשלייה שמספק הקול הפנימי בתוכנו ואחר כך להבין גם שזהו קולו של הילד/ה הפנימי/ת בתוכנו. בדרך זו או אחרת, אנחנו מוזמנים לתרגל באומץ יציאה מתחום המפות המוכרות לנו, על ידי שינוי חוזר ונשנה של נקודת המבט הפנימית, כפי שניסח זאת יפה המורה ההודי ניסרגדתה מהאראג': "שינוי נקודת המבט – לזה אני קורא אהבה".
