דוד אברם היה איש רזה ונמוך קומה. כשסיפר לי איך ברח והלך מאה קילומטר ביומיים, אני כבר הייתי נער ולא היה לי ברור אם זה היה לפני המלחמה או אחריה או אולי בזמן המלחמה. בעצם לא יכול להיות בזמן המלחמה, שהרי אז הוא סיפר לי על הבונקר הזה שאורכו עשרה קילומטר, שהחביאו אותו בתוך היערות ובנו אותו כל אותם שלדי אדם שהיו יוצאים עוד בחשיכה מהמחנה, גוררים את רגליהם וחוזרים או לא חוזרים בסוף היום, מי שעוד כוחות נשארו בו בפינות הקטנות בגוף. באמת קראתי בעיתון, לפני שיצאתי ליוון, שרק עכשיו מצאו בתוך היערות, מתחת לאדמה, בונקר באורך עשרה קילומטר והנאצים היו מחשבים איך יכינו בו את סוף העולם, בפצצת אטום אחת, שתעשה כזה מבול, שרק הגרמנים הגזעיים יישארו וכל שאר אנשי בַּבֵל יטבעו תחתיה.
תמיד חשבתי שאברם קצת מגזים וריחמתי עליו שסבל כל כך ודעתו אולי קצת השתבשה ובֵּטַח בקור ובכאב וביאוש מתארך הזמן וגדל היער וגדלים המרחקים. אבל אברם צדק. אולי הוא גם באמת הלך מאה קילומטר ביומיים או שהוא סיפר לי על צעדת המוות מאושוויץ ואני לא הבנתי. בדמיוני הילדי ראיתי את אברם בורח כמו קפטן פון טראפ שברח מהנאצים עם המשפחה שלו בסרט 'צלילי המוזיקה'. הוא חוצה את ההרים של שוויץ עם נעליים קרועות ומעיל מרופט. בלילה הוא מצטנף באיזו פינה ביער גבוה בהרים. אולי אפילו היה שם שלג ואברם פשוט שכב שם בחושך ורעד מקור והתכרבל בתוך עצמו עוד ועוד עד שהפך לנקודת חיים שחורה על השלג.
בלילה, כשהוא מכווץ על השלג, אברם חולם שהנאצים סיימו לבנות את הבונקר ויש בתוכו טיל ארוך מאוד שאורכו שבעים ושבע מטר. את הטיל מסיעים שבעים ושבע חיילים ומניחים אותו על מסילה של רכבת. בהתחלה שט הטיל לאט ואז מאיץ. מהר יותר ומהר יותר רץ הטיל במנהרות שמתחת לאדמה. הוא רץ לאורך עשרה קילומטרים, וככל שהוא רץ מהר יותר, כך הוא משתוקק כבר לצאת, כמו דרקון של אש שרוצה לצאת ולשרוף את העולם, וכשהוא נפלט לבסוף מחור אחד באדמה, בקצה המנהרה שהיה נסתר בסבך היער, הוא יוצא בשריקה איומה כל כך, שאברם מתעורר בבהלה, וצועק בחושך. אפילו שאברם חי רק על טיפת דם אחת, הלב שלו בתוכה דופק במהירות. אברם יודע שהטיל כבר יצא והוא תכף ישרוף את כל העולם ורק הגרמנים שהכינו לעצמם מראש תיבות נוח להסתתר בהן, יוכלו לשרוד ולצאת אחר כך החוצה מהתיבות שלהם, אחרי שכולם ימותו.
אברם פוער את עיניו בחשיכה והאישונים שלו מוגדלים והפה שלו יבש והגוף שלו רועד והוא לא רואה דבר. דווקא הלילה ראש חודש, והירח אין לו אפילו פס של אור, והערפילים מסתירים את אור הכוכבים, ומכל העולם נשאר רק אברם, שהצליח לברוח אל ההרים, והגרמנים שסגורים בתיבות הנוח שלהם למרגלות ההרים.
בבוקר אברם עבר את הגבול והמשיך עוד חמישים קילומטר ובסוף הגיע לכפר שוויצרי קטן ואספו אותו שם אנשים טובים והשקו אותו והאכילו אותו והסתכלו עליו כאילו הם רואים אדם שיצא חי מהמבול. אברם אוכל ולאט לאט נוספות עוד כמה טיפות דם של חיים בגוף הרזה שלו והדם מתחיל לזרום גם לרגליים וללחיים והידיים.
אני לא מבין איך אחרי כל זה, אברם היה עובד בשופרסל ברמת גן, ומרוויח כמה גרושים מלסדר מצרכים על המדפים. מי שעבר לידו התלבט אם באמת צריך עכשיו את שקיות המרק שבמבצע, שתיים במחיר אחת. עבר לידו, ולא היה לו מושג שאברם היה שם, כשהפצצה יצאה ושרפה את כל העולם. הוא לא יכול היה לדעת שהאדם הקטן הזה, שעכשיו הוא קצת כפוף, היה פעם תמיד זקוף, והוא המשיך להתלבט אם באמת צריך שתי שקיות או אחת, וחישב אם ירוויח בקניית שתי שקיות במבצע שלושה שקלים או 2.90.
אבל אברם, מה אכפת לו? חם ונעים בשופרסל. כאן אפשר לשמור על סדר וללכת לאט ולנשום. לפעמים הוא נעצר ונאנח ונושם. נושם אויר חם שמטייל בַרֵיאות שלו ונח כמו אד חם על פסגות הצלקות שיש לו מכל פעם שיצא בארבע בבוקר מגדרות התייל של המחנה אל היער, אל הבונקר הנבנה.
'לא צריך יותר', הוא מסביר לי. דוד אברם היה שמח בחלקו. קצת גבינה מחלב רזה, בלי מלח, תה ועוגיות חמאה מסוכרות, שדודה שרה אפתה, הספיקו לו. 'רק אישה שתהיה טוב אליה ושתהיה לך עבודה. אַח אַח' הוא נאנח, ואני חושב שאברם לא מספר לי הכל, ושאולי הגבינה שהוא מכין בבית מחלב רזה, זה לא כל הסיפור.
