משנכנס אדר, אנחנו מרבין בתעתוע. מה שנדמה היה כחושך הגדול ביותר, כסכנה קיומית לעם ישראל, הפך להתרוממות ולאור גדול. מה שנדמה בפורים כהזמנה להסתרה באמצעות המסיכה, מתברר כהזמנה לחשיפה. הזמנה להעיז להיות ולהראות את מי שאנחנו באמת, בתוך תוכנו. בלי פחד, בלי התנצלות.
מחופשים כל השנה
אם נתבונן בכנות על חיינו, נגלה שאת התחפושת האמיתית אנחנו לובשים במשך כל השנה. בפורים ניתנת לנו ההזדמנות להסיר את המסיכה ולהשיל את התחפושת. הסוד הזה טמון בשמו של חודש אדר. אדר מלשון
אדרת. האדרת שאנחנו לובשים מאדירה אותנו ואנחנו מתהדרים בה. אנחנו יכולים ללבוש אדרת של עורך דין מצליח, מורה רוחני נאור, זמר מוכשר, עקרת בית למופת, אמא לדוגמה, בעל נאמן ועוד. המסיכה יכולה להיות קשוחה, אסרטיבית, עדינה, חכמה, הגונה, זנותית אבל מה יש מתחת?. מי אנחנו באמת מתחת למסיכת היום-יום שלנו. האם יעיז ה'קשוח' להראות את מה שמתחת לתחפושת? האם יעיז להראות את הפחד, העצב, הרגישות, את הלב הפועם, המחפש כמו כל הלבבות האנושיים, אחר חום, קרבה ופתיחות?.
"הנפש נאבקת כדי להתקיים" אומרת המורה הרוחנית ימימה אביטל.
בתהליך ההתעוררות והתיקון, אנחנו לומדים להסתכל אחרת על סביבתנו – על בני זוגנו, חברינו וילדינו. אם תסתכלו היטב, אומרת ימימה, תוכלו "להבחין עד כמה מתאמצים כדי להיראות. וזה טבעי. כי כל אחד מסתיר פקעות שלא רוצה להראות. וזה טבעי."
אנחנו מתאמצים להיראות, אומרת ימימה ומתכוונת לצורך להיראות בכלל וגם לצורך שיראו אותנו בחוזקה, ביופי ובחכמה שלנו. חלקים שלמים בתוכנו אנחנו מבקשים להסתיר ולא להראות, משום שאנחנו חוששים להפגע, לחוות דחייה או לא להיות אהובים. לעיתים אנחנו חוששים להראות את מה שנתפס בעינינו כחולשה – לא לבכות למשל. אבל לא פחות נפוץ, ואולי אף כואב יותר, הוא הצורך שלנו להסתיר את האור, החיות והעוצמה שבנו.
הילדה שבתוכנו
הילדה שאוהבת להתפלש בבוץ, לטפס על העצים, לקפוץ על המזרון של אבא ואמא ולשיר בקולי קולות, יכולה מהר מאוד, כבר בשלבים מוקדמים של הילדות, להתחפש ל'ילדה טובה'.
התחפושת של 'הילדה הטובה' מחייבת את הלובשת אותה להסתיר את המהות החיה והעוצמתית שלה. היא מסתירה את עצמה באחת מן המסיכות שאותן לא תמצאו בחנויות הילדים, אך תמצאו כמעט בכל בית: 'הנקייה', 'המסודרת', 'המהוגנת', 'המטופחת', 'החרוצה'. בדרך כלל יתווספו למסיכות אביזרי פורים נוספים כמו 'שקטה', 'מרצה', 'קשובה להוריה', 'נחמדה' וכו'.
ההורים והחברה מלבישים אותנו במסיכות עוד בטרם למדנו לדבר. ראו למשל כיצד מגדירים הורים את ילדם, כ'ילד טוב'? ילד טוב מסתבר, זה ילד שלא בוכה, שישן בלילה, שעושה מה שההורים שלו אומרים ובעיקר ילד שקט, שאינו מטריד את הוריו בעליצות ילדית רועשת מידי.
ילד שביטויי החיים שלו מטרידים את מנוחת הוריו ילמד לצמצם את עצמו ולהטמין את כוחות החיים עמוק בתוכו. ילדה שהוריה מטפחים את היעילות והפגנת הכח תלמד להסתיר את הרגישות שלה והראייה הפנימית המיוחדת שלה. הילדים האלו יגדלו לתוך גוף של מבוגרים עם המסיכות והתחפושות שסיגלו לעצמם.
" לדוגמה" אומרת ימימה " כאשר הורים כיוונו את הילדה לא בכיוון הנכון אלא השתלטו, זאת אומרת לא מקבלים את מחשבתה ולא את רצונה אלא משתלטים בנוקשות, אותה הילדה בודקת כל הזמן אם היא בסדר. לפעמים חיים שלמים. האם זה בסדר מה שאני עושה? האם אני בסדר? כי אבא ואמא אמרו כל הזמן שאני לא בסדר. זאת אומרת הילדה לא נותנת אמון במחשבתה, ברצונה …".
כשאנחנו מתחילים ללמוד מציעה ימימה לנסות ולראות האם אנחנו עדיין נוהגים כמו הילד או הילדה – 'חוששת, פוחדת מול אחרים'. אם חשבנו שאנחנו מבוגרים בלבד, באה ימימה ומזמינה אותנו להסיר את המסיכות ולגלות ש'גדולים יש בהם ילדים' .
נדמה לנו שכ'גדולים' הצלחנו להסתיר היטב את הילד שבתוכנו. אבל הילד הזה חי בתוכנו. הוא יהיה אחראי לתחושת הדכאון שתלווה אותנו בהיותנו רחוקים מעצמנו או שהוא מתגלה כשנאמרת לנו מילה פוגעת וכשהרצון שלנו אינו מקבל מענה. הילד שהדחקנו כל הזמן בתוכנו מלא זעם על אי ההקשבה אליו. הוא עשוי אז להסיר את המסיכה שהקפדנו ללבוש ולחשוף את צרכיו ורצונותיו האמיתיים.
פורים חג החירות
במובן הזה, פורים יכול להקרא גם חג החירות. זו ההזדמנות להסיר את המסיכות ולהכיר במהויות החיות שהדחקנו. להוציא אותן מן החושך אל האור ומעבדות לחירות. כמו שאומרת המשוררת מרי אוליבר: "אינך צריכה להיות טובה. אינך צריכה לזחול על ברכייך בחרטה מאה מיילים במדבר. את רק צריכה לאפשר לחיה הרכה של גופך לאהוב את מה שהיא אוהבת".
לדחף הפנימי להיות 'טובים' ולרצות את האחרים, קוראת ימימה 'הצטדקות' :
"… מהבנה שכל פונה אינו לא אבא ולא אמא, אז תתנער ממאבקך בפני כל אחד, ואז אל תצטדק לקיומך, זאת אומרת על תבקש מהשני רשות כדי להתקיים…. אל תצטדק. תנוח על מקומך, תהלך בדרכך לשלום".
הילד תלוי לקיומו בהורים, אבל אנחנו, כמבוגרים, איננו תלויים יותר בקיומנו באף אחד. איננו צריכים לבקש רשות כדי להיות מי שאנחנו. החלק שבנו שממשיך לבקש רשות, זה הילד שאינו בטוח. אם נכיר בו ונבין שכל מי שאנחנו פוגשים בחיינו, מה שימימה קוראת לו 'כל פונה', איננו לא אבא ולא אמא, נתחיל להתנער מההרגל להיאבק על קיומנו או לחילופין להצטדק ולבקש רשות. ההזמנה היא ללכת בדרך המיוחדת לנו. להסיר את המסיכות שהתרגלנו ללבוש ולהעיז לחשוף את טבענו האמיתי בלי הצטדקות ובשמחה גדולה. שנאמר: 'משנכנס אדר, מרבין בשמחה'.
