בטלפון סיפרה שהיא כבר לא יודעת כלום. 'הכל התבלבל לי. אני לא בטוחה בזוגיות שלי, בייעוד שלי, במה שאני עושה בחיים'. מירי פנתה אפילו למתקשרת בתוכנית הרדיו.  המתקשרת אמרה שהיא צריכה ללכת לפסיכותרפיסט ועכשיו היא שואלת אותי: 'מה זה פסיכותרפיה?'.

פסיכה היווניה היפה בעולם לא ידעה שיעשו מהשם שלה מקצוע. כשהיוונים ראו את המחזה על ארוס ופסיכה הם ישבו על ספסלים של אבן גיר קרירה. מסביב לתאטרון, תחת כיפת השמיים, עצי האלון רשרשו, אולי גם אורן אחד הציץ מעל.

השאלה מזכירה לי את המפגשים עם אורי.

אורי מפסיק את השתיקה בינינו ואומר שלכל עץ יש את הניגון שלו. האלון המצוי מצקצק בלשונו המחודדת , עץ האגס מלטף באצבעות רכות את הפרות שהבכירו, האורן נאנח. מאז שהגיע ברוח מהמורדות המשתפלים אל הים האגאי, הוא מנסה לחקות את קול הים.

 אחינו עם הרגל האחת, כמו שקוראים האינדיאנים לעצים, מדברים ביניהם ואנחנו לא שומעים. אורי אוהב להקשיב לעצים.

פסיכותרפיה זה לשתוק ולהקשיב?

'תשמעי' אני משיב מהורהר, 'אני חושב שפסיכותרפיה זה קודם כל לשתוק ולהקשיב. להקשיב ולשתוק'.

 את פסיכה חטף דרקון מהצוק וכולם התאבלו על מותה. הנשים קינאו בה שהיא כל כך יפה והיא לוקחת את ליבם של כל הגברים. הגברים אפילו לא ניסו. הם שנאו אותה שהיא כל כך יפה. שהיא כל כך יפה.

למה לשנוא יופי? איך אפשר לשנוא יופי? רק משום שהוא לא שלך? והשמיים הכחולים האלו, שעכשיו אורי ואני מביטים עליהם דרך סבך האגס הפרוע והתאנה המתפקעת, השמיים האלו שלנו? אולי נשתוק לרגע שוב, ניתן לזוג פרפרים לבן לחלוף במשובת נעורים. הפרפרים חיים כמה שבועות וחולפים מן העולם. אין זמן לקבוע חוקים, לריב, להפגע, להתעצב, לצפות, להתאכזב. בשביל מה לתכנן? בוא נעוף הלאה, תראה את הפרח ההוא והנה הערבה הבוכיה הזו שמעל הבריכה, אולי נעוף אליה?.

גם המחשבות עפות כמו פרפרים, אבל בלי צוף. הן לא נוחתות לרגע לנוח, ללגום נקטר אלים, הן עפות ומתנגשות ורק שלדג כחול שנוחת נחיתת בזק אל המים, עוצר את הנשימה. אה… אה… איזה יופי. עוצר את המחשבה, שהופכת לפרפר לבן ולוגמת צוף.

יכולנו ללגום מיופיה של פסיכה, במקום לגרשה אל הצוקים. היא עומדת עכשיו מחכה לסופה, רועדת מול הים. הרוח לוחשת, הים רוגש, השמש נחרצת בדעתה. היא נזכרת בפעם ההיא כשאמא הביאה אותה אל הים, בחברת רעותיה המצחקקות, הרחק מעין הגברים פשטו את גלימותיהן הלבנות ורחצו בים. הים שלח אצבעות מבהילות. הרוח והמלח, המים והשמש סחררו את גופה בסערת חושים ילדותית והיא נאחזת בגופה הערום של אמא, נוגעת בעור החלק הרטוב, תופסת באצבעותיה הקטנות כל מה שאפשר לתפוס, כדי לחמוק מן הים הגדול הזה. צחוק התערבב בפחד, משחק באימה.

אמא ואבא השאירו אותה כאן על הצוק. לבד מול הים. לבד מול הרוח. צומת דרכים? סוף? מה תביא הרוח עכשיו בכנפיה? בתיו הלבנים של הכפר הרחק מאחוריה. אין אמא ואין אבא, רק הלא ידוע.

פסיכותרפיה זו המתנה?

'את יודעת', אני אומר למירי, 'אולי כמו פסיכה נעמוד ונמתין, נראה מה יחטוף אותנו. אחרי הכל מה עוד יש לעשות?'

'אולי לברוח' עונה מירי מהורהרת.

'לברוח לאן? את חושבת שהיא יכולה לחזור לכפר?'

'אז מה, רק לעמוד ולחכות שאיזה דרקון יבוא ויחטוף אותה? להיות קורבן של החיים האלו?'

מוזר. כשאנחנו מדברים מערכת העיכול שלי עובדת לבד. הראות מתכווצות ומתרחבות, מכניסות ומוציאות אויר, האוויר מסונן, החמצן מופרד ממנו ומועבר לגוף עם כדוריות הדם האדומות. חמש מיליון כדוריות דם מקיפות את הגוף כמו מיליוני ירחים אדומים, במהירות של 20 שניות לכל הקפה, בינתיים מתים תאים, תאים חדשים נבנים, במערכת העצבים עוברים שדרים ממקום למקום, הבלוטות מפרישות את החומרים המתאימים וכל זה מתנהל בלעדי, תוך כדי שאני מדבר עם מירי? אם כל זה מתנהל לבד, מהיכן המחשבה המוזרה שהראש לא שייך לגוף? מאיפה הרעיון שיש איזה חלק שנקרא לו 'אני' והוא מחליט ומכוון את החיים והראש הזה על כל מרכיביו שייכים לי ובניהולי.

אבל מירי מאמינה שאת החיים היא מנהלת. כל מה שצריך זה רק כמה עצות ארגוניות טובות.

פסיכותרפיה זה לגלות את פסיכה בתוכך

לעמוד, לשתוק, להמתין? זה מה שיש לי להגיד לה? איך מסבירים לתושבי הערים שיוצאים אל היער שרק שתיקה והמתנה תחשוף בפניהם את הציפור הכחולה, האיילות המרחרחות מרחוק והשועל החמקני? איך אפשר להסביר להם שהעצים מדברים רק כשמקשיבים להם?

'פסיכותרפיה זה לגלות את פסיכה בתוכך' אני אומר לה. 'לגלות את זו שיצאה מתחת לכנפי ההורים, מחוץ לכפר, מחוץ למולדתה, הרחק מבני משפחתה, הרחק מכל המוכר ועומדת עכשיו לבדה מול הים, הרוח, ההרים, לבד מול גורלה. פסיכה שעומדת לגלות מיהי באמת, בלי כל מה שסיפרו לה על החיים. היא עומדת עם הפחד להיבלע על ידי הדרקון, למות, לאבד את דרכה ובתוך כל זה היא קיימת'.

'את קודם כל קיימת' אני אומר לה, 'בלי צורך להצטדק על קיומך, לבקש רשות לקיומך, להתנצל שאת קיימת. אף אחד לא צריך לתת לך אישור לקיום שלך, זה עכשיו את ומה שעוד עומד להתגלות לך. את יודעת, לא דרקון בלע אותה בסוף. כולם התאבלו עליה, אבל היא לא מתה, להפך, התחילה לחיות, אל האהבה ארוס לקח אותה. האהבה לקחה אותה כשהיא השאירה הכל מאחוריה. את מוכנה גם, לתת לאהבה לקחת אותך?'

בטלפון לא שומעים רשרוש עלים, תנועת צב בין השיחים, רק נשימות ומילים. מירי נושמת ואני שומע את הים שעוטף את הצוק מתחת לרגליה של פסיכה. גדול ורחב הגורל שלרגליה. מי ידע לאן ייקח אותה הרוח.