בקצה העולם יש צוק. והצוק כל כך גבוה שאינך רואה דבר מתחתיו, רק אד ערפילי לבן מתערסל הרחק למטה בעומק התהום, וממעל רוח שקטה מרחפת סהרירית. שָקט שם כל כך עד שאין ציפורים שעפות שם. אם תשכב על בטנך, ורק ראשך מציץ מעבר לצוק ותטה אוזנך ותשקיט ליבך, עד שאפילו דפיקות הלב לא יישמעו, תוכל לשמוע הד עמום, רחוק רחוק, של מים חיים עולה ממעמקים. אין לו צליל ואין לו צורה, רק משהו, כמו זכרון ישן שאינך זוכר אותו, אך קצה קצהו נוגע בך, מתפשט בחלל החזה ומרטיט את הלב ועולה כמו מים בנימי העלה, עד שאתה מתמלא פליאה שאין לה שם.
דורות של גיבורים ניסו לרדת מקצה הצוק אל התהום ולגלות את הסוד שמאחורי הערפל הלבן. מאז ומעולם, בלילות חשוכים, היו מחפשי הסוד יושבים סביב המדורה, פניהם מוארות ונסתרות חליפות בצללים חשוכים, ומספרים בקול שקט, מילותיהם איטיות וכבדות, זהירות, כאילו היו בודקות שאין עוד איש שומע מלבדם, את סיפור ארץ התהומות שבתחתית הצוק.
פעם אחת, זְקן היושבים סביב המדורה סיפר למאזיניו, שהיו יושבים זקופים ודוממים, עיניהם מביטות ללהבות המדורה וליבם עמוק בתוך המסתורין, שסב סב סבו סיפר לו, שהיה רק איש אחד שחזר משם, אחרי שנים רבות שנעלם, והיה האיש כבר כבן שמונים כשחזר. כשנכנס לכפר היה בעיניו ניצוץ זר, עז חיים כל כך, שלא הייתָ יכול להסתכל בעיניו. עור פניו היה שחום וחלק, כשל איש צעיר, והילוכו זקוף וגמיש כשל הפנתר השחור. אך מאז שחזר לכפר לא אמר דבר. היה יושב שקט בפתח ביתו הצנוע שבקצה הכפר ועיניו תלויות במרחקים והיה ממעיט להתרועע עם האנשים. לעיתים רחוקות פגש את אנשי הכפר, רק כשהיו באים אליו הזקנים אנשי הסוד, והיו יושבים סביב המדורה וסחים בעולם שמעבר לצוק, והיה יושב עימם ושותק.
רק פעם אחת מאז שחזר נעתר ופתח את פיו ואמר משהו. היה זה לילה אחד, כשהיו חבריו יושבים עמו, וזקנם הלבן היה מעטר את פניהם ועור פניהם השחום היה מקומט, לא כפניו שלו, שהזִיקנה לא תפסה בהם, והיו חבריו מפצירים בו שוב שיספר, וראש הכפר בעצמו, שהיה חבר ילדותו, התחנן שיגיד משהו. מאז שחזר לא העז איש לגעת בו, או לאחוז בבגדו כפי שהיה נהוג שם בכפר בין האנשים, רק היו עומדים שני צעדים ממנו, ומרכינים ראש בפניו ביראה, ומבקשים במלמול שידבר. באותו לילה, כשהירח המלא הסתתר בין העננים והייתה עלטה שבעלטה בחצר הבית, שבקצה הכפר, רק אז אמר משהו.
הייתה מן דממה אחרת, האנשים הרגישו שמשהו בנשימתו משתנה, אולי כמו בת אנחה, קלה שבקלות, יצאה מפיו, ונדנוד קל של ראשו וצוארו וחזהו, קדימה ואחורה, שהרי היה יושב תמיד זקוף ישר ואינו זז, ועיניו במרחקים. באותו היום יצאה כמו נשיפה שקופה מאפיו וכולם הרגישו זאת, ודממו עוד יותר. ממרחקים, מהעץ העתיק הבודד, נשמע קולו של האוח. ואז זה קרה. מתוך הדממה, לאט לאט, נפתחו שפתיו והתעגלו ולשו מילה אחת, שהייתה יוצאת איטית וכבדה ומתגלגלת מפיו, מילה אחת בלבד, שכמו הייתה נכתבת בנוצת דיו על קלף, אות אות: נֶ צָ ח .
נ צ ח.
זו המילה היחידה שאמר, וכשאמר אותה, הפנה את מבטו, שלא כהרגלו, והחזיר אותו ממרחקים, והניח את עיניו בעיני חברו הזקן בידידות, והיה נדמה שאיזו בת צחוק חולפת ביניהם, כמו פעם, כשהיו משחקים כילדים ליד העץ הבודד ומטפסים עד לצמרתו להשקיף למרחקים. לא הניח את ידו עליו ולא משך בבגדו כנהוג, רק הניח עיניים שוחקות בעיני חברו. ואחר כך, משמסר לו את המילה, צמצם את שפתיו, החזיר עיניו למרחקים, ויותר לא דיבר עוד דבר לעולם, עד היום ההוא שנעלם ולא חזר יותר. אבל זה כבר סיפור אחר.
