בעקבות המילים האבודות
את הסיפור הזה כתבתי לפני שיצאתי למסע, זמן קצר אחרי שבישרו לי את הבשורה. ישבתי לבדי על סלע השקיעות השטוח, כך קראנו לסלע ביערות הכרמל, לא הרחק מבית העץ שלנו המשקיף אל הים. זו הייתה שעת שקיעה. רוח קרירה עלתה מן הים. ישבתי ברגליים משוכלות, עיני תלויות באופק, במקום שבו לא רואים עוד אלא קו דק שמפריד בין ים לשמיים. חיי עמדו להשתנות ולא ידעתי לאן. מה יש שם מעבר לאופק. לאן תפליג ספינתי? בהלת הסוף אחזה בי.
עכשיו אני בסלוניקי. ספינתי הטילה עוגן בחדר האכסניה הקטן שמצאתי. העט נח בין אצבעותי ברישול מעל המחברת הפתוחה. אני מרים את עיני אל החלון הרחב והגבוה שמעל לשולחן הכתיבה. מבעד לחלון חדרי עננים נקרעים בשמיים, הולכים ומתרחקים, נמסכים זה בזה ככתב סתרים פזור דעת. ריח דגים עולה מן הנמל. רוח הים מבקשת לפשוט דרך החלון אל פְנים ראותַי, אך נחירי מרשים רק למעט אויר להיכנס. מאז שנפרדתי מתָּמָר, חזי מתקשה להתרומם ורק מעט אויר מסתנן לתוכי.
אני לא יודע לאן. רק יודע שרציתי לצאת למסע אל מעבר לאופק ולהשאיר מאחורי את הסיפורים הישנים. את הסיפור שלי, אני רוצה לכתוב מחדש. אולי כמו נוח, שלפני המבול היה יושב עם חבריו בחצר, תחת עץ התות הזקן שנטע סב סבו, והילדים היו משחקים יחד על גדת הנהר הרחב המתפתל בסמוך, והנשים היו מפטפטות בתוך הבית עם אשתו. ויום אחד הכל נשטף וצלל למצולות. ופתאום, מאיש אדמה הוא נהיה רב חובל וכל מה שהוא רואה סביבו זה רק מים ומים. ים גדול, עצום, ללא אופק, כי השמיים והמים התחברו להם יחדיו. כזה חדש אני רוצה. שכל מה שהיה ימות, והפנים יהיו מופנות רק לְפַנים לראות מה בא עכשיו, מה מגיע, מה מתגלה, ואין יודע מה.
כבר כמה ימים שאני יושב וכותב בחדרי. כשהגעתי לכאן ביום הראשון, שוטטתי ברחובות ועיני בוהות באנשים היושבים בטברנות זוגות זוגות. חשבתי על אלוהים שמאס פעם בבני האדם, "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם", והטביע את כולם במבול. רק כמה זוגות העלה לתיבה. ומה הוא מרגיש עכשיו, אחרי שהטביע את כולם? הוא מרוצה? מה השתנה, עכשיו הכל טוב?
בטברנה שבפינת הרחוב סמוך לאכסניה, ראיתי אנשים יושבים סביב שולחנות עגולים ומתענגים על גבינות הפטה ושמן הזית, הלחם החם והאוזו. מספרים סיפורים קטנים זה לזה. בפינה, על במה קטנה, ישב נגן בוזוקי וסלסל ופרט באצבעותיו ולידו, בלבוש מסורתי פשוט, התנועע ושר זמר, שהגיע מן הכפר. ואז, באמצע הטברנה, התרומם איש מדושן סמוק פנים מכסאו בכבדות, דחף את הכסא לאחור ומשך את עצמו קרוב לבמה. הוא עמד שם, הפשיל שרוולים, חשף זרועות רחבות ופרס את ידיו לצדדים באיטיות. אחר כך היטה ראשו לאחור, מגלגל את עיניו, כאילו היו נכנסות ומתגלגלות פנימה לתוכו ורגליו נשלחו קדימה רוקעות ומתרוממות במקצב הבוזוקי, בקצב שהלך והתגבר. ט-נננה ט-נננה ט-נננה ט-ט-ט-טה.
נעצרתי, הסתכלתי מבחוץ. נשארתי עומד מהסס ליד העמוד עם התפריט, לא נכנס, אבל לא הולך, תפוס בצלילים המסתלסלים, במראה נגן הבוזוקי שפיו פתוח קלות, כאילו היה לוגם מהאויר, ועיניו ועיני הזמר היו נקשרות בחוטי כסף דקים עם האיש הרוקד.
בשעה שאלו היו מנגנים ושרים ורוקדים. הוחלפו הרבה מילים מעל השולחנות, נופלות כמו גשם רך על פני הארץ או שהיו מתעופפות בתזזיתיות למעלה ולצדדים, כמו ציפורי הסיסים השחורות המעופפות בין בניני העיר. ויש מילים שמצאו את דרכן אל מחוץ לטברנה, חמקו מבעד לחלונות והדלתות ועפו למקום רחוק חבוי בקצה העולם, שאיש עוד לא מצא אותו. יש מקום כזה, כך מספרות האגדות, שבו מתאספות כל המילים שהוציאו בני האדם אי פעם מפיהם, ושם הן הומות כיונים ומצייצות כסיסים, ויש שם המולה גדולה והמילים צועקות ורבות או מתכנסות לתוך עצמן ומבקשות שיבוא כבר מישהו, שיחבר אותן יחדיו וישזור מהן שרשראות של סיפורים, עד שכל מילה תמצא שוב את מקומה, רקומה ברקמת הסיפור שלה.
אחרי שהלכתי משם, התיישבתי בפינה של טברנה קטנה ושקטה ואכלתי בשקט, לבד, מתבונן בכיסא הריק הסמוך לשולחני. הנמכתי ראש, כאילו יש עיניים שצופות בי ועלי להסתתר. חשבתי שאולי יש מישהו או מישהי בטברנה הזו, ששולח מבט צידי לכיווני ושואל את עצמו, מה הסיפור של זה שנראה כמו אינדיאנה ג'ונס עם הכובע המוזר הזה, שרואים רק בסרטים. ולמה הוא לבד, ולמה הוא נראה מהורהר כל כך?
אחר כך, כשעליתי מתנדנד קצת מפאת היין, אל חדרי הקטן הסמוך לנמל, התיישבתי לכתוב. רציתי לכתוב כמו שגֵ'ק קרואָק כתב את הסיפור שלו. ג'ק קרואק היה יושב וכותב ללא הפסקה, עטוף בעשן סיגריות. האור והחושך היו מתחלפים ויום ולילה היו באים, בלי שיַדָע מתי כבר הגיע הזמן לישון, רק היה נרדם וראשו על השולחן, ואחר כך כשהתעורר, שם עוד דף במדפסת המתקתקת, מיישר לשמאל, ששורה תכתב מתחת לאחותה, מימין הקפה המהביל על השולחן ואיזה סנדוויץ' לנגוס בו מידי פעם משמאל. ואז, כמו במין פקודה להסתער, היה מקיש על המקשים ושורות שורות היו יוצאות המילים מתחת לידיו. כותב בלי נקודות, בלי פסיקים, רק עדרי מילים שאולפו תחת ידיו וכונסו על הדפים הלבנים, ברצף של חיים שאסור שייקטעו.
נסעתי עד לכאן כדי למצוא את המילים שנשכחו מוטלות בצדי הזמן. היו זמנים פעם, כשהמילים היו עדיין חָיוֹת, שכשהייתָ מוציא מילה מפיך, היא הייתה מתגלמת בחיים, עפה כמו ציפור, מתערטלת כמו אישה וצוחקת כמו ילד. אחר כך, עֵינו של העולם התכהתה, והכל נהיה שגור ואנשים החלו לדבר רק על איך שהם מתקדמים בעבודה ולאיזה בית ספר הם שלחו את הילדים ובאיזו השקעה כדאי להשקיע וכסף וכסף והצלחה וכבוד ובית הקפה המוצלח שבפינת הרחוב וההנאות הקטנות של הנסיעה לחו"ל. והמילים הפסיקו להתחבר זו לזו. והתחילו להתעופף בשמיים כמו העגורים שאיבדו את הלהקה שלהם והם משוטטים ומחפשים את דרכם לבד. ככה באו המילים הבודדות לעולם. מילה שהייתה נאמרת כבר לא התגלמה בגוף, נשארה ריקה. והמילים החיות של פעם, מפאת סאון המילים הריקות שהיו מתעופפות כמו הסיסים ואינן מוצאות את דרכן, ברחו והתחבאו בהרים הגבוהים ובאיים המרוחקים. לפעמים תמצא אותן כתובות על חרס באיזו מערה בהרים או על קלף נסתר באחד המנזרים המבודדים, בפינה מאובקת שנשכחה מזמן. האנשים של היום לא יכולים לקרוא ולהבין אותן. כי צריך לקרוא לאט, צריך להמתין למילה שתֵאָסֵף לטיפה בתקרת המערה ורק אז לקטוף אותה, בדיוק כשהיא נופלת. רק ככה. אבל למי יש זמן להמתין? הרי גם את הזמן לקחו לנו.