במילה קפדנות יש את השורש קפד, כמו קפד ראשו, את הקיפוד המתגונן בקוציו ואת הפקיד המדקדק בנוהליו. יסוד היסודות של הרוחניות היא הגמישות, הזרימתיות והרכות. למה? משום שאחד משורשי הסבל, כמו שמלמד גם הבודהיזם, היא האחיזה. ברגע שנאחזנו, זה הרי בנקודה אחת צרה של הקיום. והקיום רחב, מלא בשפע של אפשרויות ונקודות מבט, כולל ומכיל הכל. בנסיוננו להמלט מכאב וסבל אנחנו נאחזות בנקודה האחת, בדרך האחת ושם נולד הסבל. כמו שאומר ניסרגדתה מהראג', מגדולי המורים של האי-שניות בהודו במאה הזו: "שינוי נקודת המבט – לזה אני קורא אהבה".

ולמה צחוק, מה עניין הבדיחותא לרוחניות? שימו לב מה קורה בצחוק? ממש פיזית, הבטן מקפצת, הפנים יוצאות מהמסיכה הרגילה והמוכרת, יש תנועה שלמה. נסו להיות קפדניים בעת צחוק… הצחוק משחרר אותנו מאחיזתנו הרצינית במחשבות, רעיונות שככה צריכים הדברים להיות ולא אחרת.

לא סתם אחת הדרכים המועילות ביותר היא דרך 'העבודה' של ביירון קייתי, הדרך של ההיפוך כלפי המחשבות שלנו ששואלת – האם אני בטוחה שהמחשבה שלי נכונה ואפילו הופכת את המחשבה בכמה היפוכים, כדי לשחרר אחיזה באותה מחשבה, באותו מקום שאומר אני צודקת והשני טועה. ברגע של הצחוק כל זה קורה בלי עיסוק במחשבות, המחשבה הרצינית נושרת ובמקומה מופיעה כח החיים בזרימתו. אותו כח חיים שאין בו מילים ואין בו שיפוטים. זה רגע של עונג משום שאנחנו לא חושבים על החיים, אלא חיים את החיים.

בסרט שמוקרן בימים אלו בסינמטק בתל אביב (רוצו לראות) על חייו ופועלו המופלאים של אלחנדרו חודורובסקי מפתח הפסיכושמאניזם, יש סצינה שלא אשכח. אלחנדרו בן התשעים ושתיים חובק איש צעיר סובל ואומר לו: לחיים אין משמעות, את החיים צריך לחיות, חייה, חייה.
אז הלוואי שנזכה לזכור ולהחזיר את צחוקנו באמת, גם כשקשה.