לפני חמשת אלפים שנה, בממלכת שוּמֵר שבמסופוטמיה, היכן שמָלַך גלגַמֵש, ולפני שהגברים השליטו את השפה שלהם על העולם, הייתה לנשים שפה משלהם, שרק נשים דיברו בה. קראו לשפה הזו אֶמֶסָל, שפירושו בשוּמֵרית 'הניב המעוּדַן' או השפה הענוגה. שירי האהבה נכתבו ב אֶמֶסָל וקינות הושרו בה.
לפעמים נדמה לי שאניה מדברת בשפת האֶמֶסָל הנשכחת. כשהיא מדברת, ריח הפה המתוק שלה מזכיר לי ששמעתי פעם את השפה הזו איפשהו, אבל אני לא זוכר היכן. הצליל שלה מזכיר לי טעמם של ריחות וצלילים, שאתה יכול לחוש אותם כזכרון בבלוטות הרוק או בחללים הנסתרים של האף, אך אינך יכול לתת להם מילים, כי אין את המילים לכך בשפת הגברים, רק זכרון עמום.
כשדודה שרה בכתה בלילות, אפילו שהייתה שמה את הפנים שלה בתוך הכרית, בחדר הסגור, הייתי שומע אותה. שרה היתה בוכה בסתר את הכאב, שמקוננות הנשים מאז ומעולם, כשאלוהים מחליט לסגור להן את הרֶחֶם.
כששרה היתה בוכה, דוד אברם היה מדליק את מסך הטלויזיה הגרמנית הצבעונית בסלון, איפה שהייתי ישן על הספה בחופשות מהצבא, כדי שלא אשמע. גם זה לא עזר. אי אפשר היה באמת שלא לשמוע, כי כשאישה מקוננת באֶמֶסָל, הקול שלה חודר את כל החומות.
מי שלמד לדבר בשפת הגברים השומרית, האֶמֶנִיר, יודע שצריך לזקוף את החזה מלְפַנים וליישר את הגב מאחור ולא לתת לאף דמעה לזלוג. בשביל זה, דוד אברם, רק כשהגיע לגיל תשעים, שזה מתי שכולנו חוזרים להיות ילדים, רק אז הוא הרשה לעצמו לבכות. אולי הוא נזכר בשפת האמסל ששמע מאִמוֹ ואולי הוא נזכר בילד שהיה לו והגרמנים רצחו. כך או כך, אברם, שתמיד היה כמו סלע, שאתה לא יכול להזיז אותו, התחיל לבכות בגיל תשעים. אם דודה שרה היתה עדיין בחיים, היא בטח הייתה מתקרבת אליו ושמה עליו יד מאחור על הכתף ומסובבת את הראש אלי ומחייכת במן חיוך של מבוכה והתנצלות.
כשגבר בוכה כך, זה אומר שהוא נכנס בטעות למקדש של הנשים ומקונן בשפה שלהן. אפילו שרה, לא מרשה לעצמה לבכות בגלוי, ובשביל זה תמיד, לפני שהייתה באה לסלון, הייתה עוברת באמבטיה, ומנקה את הפנים, ומסדרת את השיער, ומביאה לי עוגיות מסוכרות עם תה על צלוחית שקופה, ומצחקקת איתי וככה שנינו העמדנו פנים שאני לא שמעתי דבר.
הכל התחיל כשלאלוהים נמאס מבני האדם שברא. אלוהים איבד את הסבלנות ושלח את המבול, וכל בני האדם, שהיו ריבוא ריבואים בערים הגדולות ובמגדלים ובאלפי הבתים שנבנו מלבני חימר, טבעו במים. הנשים שהיו להן ילדים, וכל הנשים שקוננו באמסל שאין להן ילדים, וכל גיבורי החייל שדיברו באמניר ומעולם לא בכו, כולם צללו אל הים הגדול. כולם היו שווים בפני האלוהים, שליבו היה גס בקינות ובשירי אהבה.
אלוהים דיבר רק באֶמֶנִיר של הגברים, כי אם היה מדבר בשפת האֶמֶסָל של הנשים, לא היה יכול ליבו להיות גס במותו של ילד. לו היה מקשיב לאמסל, לא היה מתבצר מאחורי החומות שהקים בשמיים והיה יכול לשמוע את הקינה של שרה ואת הקינות של כל הנשים שמקוננות. למה למשל לא נתן לשרה לפחות ילד אחד? אחד, שתוכל לקום בבוקר ולהכין לו תה חם, ולהגיש איתו את העוגיות המסוכרות, שהייתה שומרת בקופסאות המתכת העגולות רק בשבילי. אולי הייתה יכולה ללמד את הילד שלה אמסל, אפילו שהוא בן ולא בת, כדי שימשיך את השרשרת, כדי שהשפה הזו לא תשכח, כי כשהאמסל נשכחת, אלוהים גם שוכח אותה, וליבו נהיה גס והוא שוכח שהבטיח לא לשלוח עלינו עוד מבול, ובמקום מים הוא זורק עלינו אש.
