בזמן שאנחנו ממתינים למשהו הטוב שיקרה לנו אנחנו חווים הווה חסר. חיינו מלווים בתחושה מתמדת של חוסר ואי סיפוק שיתמלא יום אחד כש… דרך מפגש עם החברה התורכיה שלי תוכלו ללמוד על התבנית המנטאלית שמרחיקה אותנו לקיום בזמן עכשוי וגם על כלים להשתחרר…
יש לי חברה תורכיה ושמה אימאז. אני יודע שזה לא כל כך פופולרי היום להתרועע עם התורכים. בעצם, לאחרונה התחלתי לגלות שהקשר בינינו לא גורם לי לאושר רב. 
ערב אחד התיישבתי מול המחשב והתקשרתי בסקייפ לאימאז. "תשמעי" רטנתי, "בזמן האחרון הכל משתבש לי. זוכרת את הבחורה ההיא שפגשתי בחופשה בתורכיה? כשחזרנו לארץ בילינו כמה שבועות חלומיים ביחד, עד שהתחלנו לגלות שאנחנו שונים כל כך. היא כל הזמן בעניין של בגדים, כסף, קריירה. את מכירה אותי, זה לא ממש אני".
"מכירה אותך, בטח מכירה" חייכה אימאז " אתה צריך אישה יציבה ושקטה, לא כמו הנוירוטיות האלו שאתה תמיד מסתובב איתן. אם תמצא אחת כזו, אז תגיע לשלווה. אני בטוחה"
"טוב טוב" מלמלתי "זה כבר עבר. אבל בעצם רציתי לספר לך שלא מזמן התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. מהר מאוד נדלקה עלי הבוסית. היא התחילה להעמיס עלי פרויקטים חשובים בעבודה. כל יום שנכנס מצאתי את עצמי יותר ויותר מחוייב למקום ובו זמנית התחילה להתעצם בתוכי תחושה שזה לא בדיוק מה שחיפשתי. זו היתה תחושה עמומה של חנק, מן אי נוחות שבעבעה במעיי בתנועות עצבניות קטנות. הנשמה שלי התחילה להרגיש שהיא נקשרת בהמון חוטים קטנים, כמו גוליבר הנקשר בשנתו במדינת הגמדים. "
אימאז שוב שלחה אליי את חיוך הסקייפ שלה "אני אוהבת את הדימויים שלך גוליבר. אבל תשמע, הבעיה שלך היא שאתה לא מתמיד בשום דבר. בחורה, עבודה, מקצוע, הכל אותו דבר. אם תשאר במקום העבודה הזה, זה נשמע שתגיע לעמדה ניהולית מהר מאוד ואז תהיה לך סוף סוף הכנסה יפה, יציבה, קבועה. אולי ככה גם תמשוך אליך בחורות רציניות".
אולי הגיע הזמן לגלות לכם שאת השם אימאז אני נתתי ללינט, חברתי התורכיה. איך הגעתי לשם הזה? משום שללינט תמיד היו עצות מוכנות על כל דבר שסיפרתי והעצות התחילו באם והסתיימו באז. אם-אז, אם- אז… בקיצור אימאז.
אימאז כזו אין רק בתורכיה. אימאז כזו מתלווה לכל אחד מאיתנו: אם תהיה לי חברה, אם יהיה לי כסף, אם אמצא עבודה טובה… אז אהיה מאושר. היא מלווה אותנו כיועצת אחיתופל במערכות היחסים שלנו: אם בת הזוג שלי תהיה קשובה יותר, אם בן הזוג שלי ידע לתת לי יותר חופש … אז אהיה מאושר. למעשה היא מלווה אותנו בכל רגע שבו אנחנו חושבים על העתיד. כשהרהרתי בעזיבת מקום העבודה, אמרה לי האימאז האישית שלי שאם אעזוב את מקום העבודה, אז ארגיש טוב.
אז מה קורה בזמן שאנחנו ממתינים לאושר ?
בתוך ה'אם אז' מתגוררת הבטחת ה'כש'. כשהילדים יגדלו אסע לחו"ל, כשאשתי תעזוב אותי סוף סוף אתחיל ללכת לריקודים בערב ואלמד לנגן על גיטרה. בזמן שאנחנו ממתינים למשהו הטוב שיקרה לנו אנחנו חווים הווה חסר. חיינו מלווים בתחושה מתמדת של חוסר ואי סיפוק שיתמלא יום אחד כש…
לעיתים, מתממשים החלומות. חיכינו שנים לזוגיות למשל והנה הנס קרה. האם אז אנחנו מאושרים, שמחים בחלקנו? ה'אם-אז' הוא מבנה מנטאלי שמוטבע בנו כל כך עמוק שהוא לא יוותר בגלל חלום אחד שהוגשם. בלעדי הדאגה לעתיד הוא מאבד את זכות הקיום שלו. לכן, אם למשל מצאנו את הזוגיות, מהר מאוד נעבור ל'אם-אז' הבא. נחלום למשל על בית החלומות שנגור בו, על הילדים שיהיו לנו, על הנסיעות לחו"ל ובקיצור, כל מה שיבטיח שהאושר שלנו (בעתיד) יהיה מושלם.
הקיום, כך לימד הבודהה, נמצא בהשתנות מתמדת. כשאנחנו מבססים את האושר שלנו על מה שנשיג, מובטח לנו מתוקף החוקיות של הקיום, שגם הדבר הזה ילקח מאיתנו. כסף למשל כמימרה העממית 'בא והולך'. כשהזוגיות מתחילה לגלות את פניה השונות אנחנו מתחילים להציב תנאים חדשים לאושר.
האם אפשר להיות מאושרים בלי להיות מושפעים מהתנאים המשתנים?
התשובה היא כן. אפשר להיות בשמחה גם כשבת הזוג האהובה אומרת לך: "אני עוזבת אותך". אפשר להיות מאושר גם כשפקיד הבנק מודיע לך שקריסת המניות מחקה מחצית מרכושך. אפשר להיות מאושר ברגע הזה משום שהאושר הוא חוויה פנימית בלתי מותנית.
המפתח הוא בשיחרור מהתבנית המנטלית של ה'אם-אז'. קחו לדוגמה את הפעם הראשונה שפגשתם אדם אהוב. ברגע ההתאהבות חוויתם אושר. התבנית של ה'אם-אז' נשרה וקיבלתם את האדם לחלוטין כפי שהוא. לא אמרתם לעצמכם – אם הוא היה רזה יותר ועם שער חלק במקום מתולתל אז הייתי מתאהבת בו. אהבתם אותו כפי שהוא. ברגע זה, קבלה מוחלטת של המציאות כפי שהיא בלי שיפוט ובלי לבקש דבר גורמת לנשירת ההרגל לחפש שינוי ומובילה באחת לחווית האושר הפנימית. זוהי למעשה הזמנה לחיות את החיים בהתאהבות מתמדת.
קבלה מוחלטת מובילה לחוויה של אושר משום שהיא מבטלת את המאבק הפנימי. כשאנחנו לא מקבלים את המציאות כפי שהיא אנחנו נאבקים בה. האמונה שקבלה מוחלטת מובילה לפאסיביות היא אחת המכשלות הגדולות ביותר לחווית האושר. כשאנחנו במצב של קבלה, ממשיך לפעול בנו הרצון, אפילו הרצון לתיקון. אנחנו ממשיכים לפעול בעולם בחיות גדולה ובשמחה, אבל איננו מתנים את האושר שלנו בתוצאות מעשינו וגם לא בתוצאות מעשיהם של האחרים. החיים נחווים יותר כמסע הרפתקאות ופחות כתחרות אולימפית שגביעי זהב בסופה.
התבנית המנטאלית של ה'אם-אז' מרחיקה אותנו מעצמנו, דרך חוסר קבלה עצמית מצד אחד וביטול האפשרות לחוות את האושר ברגע זה. קבלה עצמית מלאה קשורה לאפשרות שלנו "להתקיים בזמן עכשוי" במילותיה של ימימה ו"להכיר בניתן כמתנה כל יום". אם איננו מתרכזים בחווית הכאן והעכשיו באופן אוטומטי אנחנו גולשים אל התניית האושר במה שיהיה. ומי יודע מה יהיה? לא אני וגם לא לינט התורכיה.
