במסגרת טור לימודי ימימה אביטל בNRG, פורסמה הכתבה הבאה שעוסקת ברוחניות שמחוברת לקרקעd793d794d7a8d79ed794d79cd795d7a7d794-d79ed798d791d797 (בעקבות טיול בספרד) ונוגעת במושגי יסוד בתורתה של ימימה אביטל כמו: תיחום, הפרדה, תגובה קופצת, ערבוב ועוד.

מתי אפשר לתפוס את הבודהא עם מכנסיים למטה? קן וילבר, הפילוסוף מחבר הספר השאפתני "קיצור תולדות הכל" אמר באחד הראיונות "אם מתעסקים רק ברמת הבודהא, אנחנו לא מודעים לצל שלנו ואז הבודהא ייתפס עם המכנסיים למטה… אנחנו מכירים הרבה מורים רוחניים שמתעמקים במדיטציות, אבל הצל הפסיכולוגי שלהם מתגלה, נוגס באחוריהם ומסבך אותם בצרות".

אחרי סופת גשמים עזה בהרי ספרד אני מוצא את עצמי גם עם המכנסיים למטה.  בין קוביות חציר המכונים כאן שירותי הקומפוסט, מאחורי וילון מתנדנד ברוח, טרוט עיניים משינה לא-שינה באוהל ספוג הגשם, אני מנסה להפריד בין קקי לפיפי. במרכז המדיטציה דהרמה לוקה, בלב שמורת טבע מבודדת, עושים הפרדה בין הפרשות הגוף, מתוך חיבור עמוק לטבע. ההפרשות הכבדות ממוחזרות יחד עם נסורת עצים והופכות לקומפוסט משובח לדישון האדמה. השתן, בתמהיל נכון עם מים, משקה ומזין את העצים במינרלים.

כמו וילבר, גם ימימה מזהירה אותנו מחיפוש מטרות רוחניות גבוהות מידי: "… אבל שתדעו" היא אומרת "לא לחשוב על עולמות עליונים, אלא להגיע לאור הפנימי על הקרקע". העבודה הרוחנית היא בעולם הזה, בחיי היום-יום, רגע רגע. היא נוגעת בחיי הגוף והחומר מתוך הבנה עמוקה ששם טמון האור. היא מתרחשת כשמילים שאומרת המתנדבת פוגעות בך ואתה מגיב בפגיעה חוזרת והיא מתרחשת גם כשאנחנו שוטפים כלים, מוסקים את הזיתים או כשתורנו לנקות את השירותים. אלו הרגעים שבהם אנו מגלים איפה אנחנו באמת בעולם הזה.

האם אנחנו ערים? האם שמנו לב ל"תגובה הקופצת"? ימימה קוראת "תגובה קופצת" לתגובה האוטומטית שקופצת מתוכנו בשבריר שניה, כאשר לוחצים לנו בנקודה כואבת. אני עייף מהלילה, רעב, מנסה להתחמם בקרני השמש הספרדית המאחרת לזרוח והמתנדבת הותיקה, רק זה הגענו, זורקת לי: "היום תורך לנקות את השירותים". "רגע, רגע" קופצת התגובה "אנחנו אורחים של המורות הרוחניות כאן. אנחנו לא מתנדבים". הצליל שליווה את ה"תגובה הקופצת" שלי היה של הנחתת כדור הטניס למגרש היריב. המחשבה הנסתרת שליוותה את המילים המדוברות היתה: "מי את שתגידי לי מה לעשות. אני במעמד גבוה משלך".

תגובה קופצת באה ממקומות שאין לנו שליטה עליהם. אני מזהה שהתגובה קפצה ממקום עמוק של הילד שחווה כפייה ונלחם עכשיו על מקומו. ה"זיהוי" יכול לעזור לי לא להמשיך בסרט הזה. כבוגר אני יכול להכיר במקום של הילד, לראות באמת את האדם שמולי ולעצור. תגובה קופצת אינה בשליטתנו, אבל את שרשרת התגובות בעקבותיה, אנחנו יכולים לעצור.

בעולם הרוחניות יש לעיתים הימנעות ממגע עם החומר, אבל בדהרמה לוקה, חיי החומר וחיי הרוח מחוברים בקשר אקולוגי מפרה. מה שרובנו בעיר נמנעים מלהזכיר במבוכה, מוכר כאן כבעל ערך רב. החיים בטבע מלמדים אותנו את האבסורד בהתייחסות לחלקים מהטבע כפסולת.  אין יותר זבל, לכל דבר יש מקום וערך בעולם הזה.

אם נתבונן מקרוב על החיים האנושיים נגלה שכשם שאנחנו דוחים ומתנגדים לחלקים בטבע, כך גם אנחנו פועלים כנגד עצמנו. אנחנו שונאים את הרגזנות והכעסנות שבתוכנו, מתביישים בביישנות שלנו, מזלזלים בהססנות ומסתירים את החיות, המיניות והעליצות הילדית שבנו. מאמץ גדול מושקע בניסיון לשמור על הבית נקי ומהוגן כלפי חוץ.

ימימה: "קודם כל נרשם הרצון לקבלה עצמית, רצון לתיקון. בהתחלה מנסים לצרף רגש למחשבה, רעיון הנתינה כלפי עצמך. לקבל את עצמי כמו שאני" . התבוננו בתוככם. האם אתם מזהים תנועות של מאבק, דחייה והתנגדות פנימית. אלו התנועות שמרחיקות אתכם מעצמכם ולכן, הכרות איתן, הוא התנאי הראשוני לתחילת עבודה רוחנית כלשהי. ראשית אנחנו לומדים להכיר את חוסר הקבלה העצמית בתוכנו ואחר כך מתחילים לבנות בתוכנו תפיסה אקולוגית חדשה, שבסיסה קבלה עצמית ונתינה עצמית.

אם התייחסנו קודם לחלקים בחיים כפסולת שיש להרחיק ולהתכחש אליה, עכשיו, כל דבר בחיינו הופך להיות מזבל לקומפוסט רב תועלת. אבל, כדי שכל דבר יוכל באמת להביא תועלת, מלמדת אותנו ימימה את הכלים החשובים: "הפרדה" , "תיחום" ו"מחיצה".

המטבח בדהרמה לוקה הוא צריף עץ קטן המשמש בדרך כלל לאכסון כלי גינה. בקובית עץ של מטר על מטר נדחקים כל כלי המטבח, תנור, תבלינים ומצרכים שונים. כאשר מגיע תורי לבשל את ארוחת הצהריים לכולם, אני מוצא בקלות כל מה שחיפשתי, משום שכל דבר נמצא במקומו. האורז והפסטות בארגז מסומן, התבלינים בארגז אחר וכו'. כשכל דבר מסומן גם בתוכנו במקומו, אנחנו יכולים להתחיל ולהכניס בהירות לחיים. במקום "ערבוב" , במילותיה של ימימה, אנחנו עושים "תיחום". זאת אומרת מפרידים, מסדרים ומבהירים את הדברים. אנחנו מפרידים בין הרגש למחשבה, בין הילד לבוגר בתוכנו, בין הטוב ללא-טוב, בין העומס החיצוני לנו לבין המהות הפנימית הטובה.

כשאנחנו אומרים הפרדה בין הטוב ללא-טוב בתוכנו, איננו מתכוונים ללא-טוב במובן המוסרי או הדתי, אלא במובן של מה שמפר את האיזון שלנו ומרחיק אותנו מחיים של שמחה. ההפרדה בין הילד לבוגר היא שינוי עמדה מהותי ביחס לחיים. אם קודם התייחסנו לאירועים בחיים כמו מכות גורל והאשמנו את האנשים הסובבים אותנו במה שקורה לנו, עכשיו אנחנו עוברים לעמדה של תלמידים של החיים. ימימה קוראת לזה "הלומד" או "הלומדת". אנחנו מפסיקים להשליך החוצה ולוקחים כל דבר כמתנה לצמיחה. הדרך לעשות את זה היא בין השאר בהפרדה בין הילד שממשיך לפעול בתוכנו לבין הבוגר הלומד.

כשאני נפגע מהמתנדבת, אני עושה הפרדה בין ה"עומס", זה השם שנתנה ימימה למכלול המרכיבים שהתעצבו במהלך החיים ומפרים את האיזון שלנו כמו כעס, היסוס, ספק, דחייה ועוד לבין "המהות הפנימית" , הגרעין של הטוב שיש בכל אחד מאיתנו. "עומס" ו"מהות" יש לה ויש גם לי. הגבתי מה"עומס" שלי למילים שנאמרו אולי מה"עומס" שלה. אם אני מפריד ביניהם, זה עוזר לי לחזור ולהתחבר אליה בחיוך. במקום "עומס" שפוגש "עומס" , שני בני אדם נפגשים עם הטוב שבם: "מהות" פוגשת "מהות".

בבוקר, אחרי סערת הגשמים של הלילה, השמיים מתבהרים. אור לימון צהבהב צובע את ההרים בזריחה. ריח רענן ומתחדש באויר. האבק נשטף מעצי הזית. הבהירות מביאה בעקבותיה שמחה.

שתפו בפייסבוק
צייצו
שילחו במייל
שתפו בווסטאפ
הדפסה
אהבתם? הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו עדכונים. אני שולח ניוזלטר מידי כמה חדשים בלבד....

בואו נדבר

נוכל לברר בשיחה קצרה מה אתם צריכים ומה מתאים לכם.  

התקשרו אלי, כתבו ווטסאפ או מלאו את הפרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!

בואו נדבר

בכמה דקות שיחה נברר מה אתם רוצים ונוכל להתאים את האתר לצרכיכם.

צלצלו אלי, כתבו ווטסאפ או מלאו את הפרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!