בחדר האכסניה, בּמַרְאָה הקטנה שעל הקיר משמאלי, משתקפים הקמטים בפני וחריץ מעמיק בין גבינַי. בחלוף השנים, בזמן שפני נחרצו עוד ועוד, הפָנים של העולם נהיו חלקות וצעירות יותר והרחובות נהיו מהירים יותר והמוזיקה מתנגנת בקצב מונוטוני רועש.

אני מתגעגע לשקט שהיה לי במרפסת בירושלים, בגיל שלוש, כשהייתי משקיף מעבר למעקה אל השמש, שהייתה פעם יותר חֵלְמוֹנית, יותר רכה, לא כמו היום שאתה חייב להסתתר מפניה. האור שהיה נכנס מבעד לזכוכית ירקרקה, היה מהפנט אותי  ובידַי, מתוך הזיה ילדית, הייתי מושך בלי לשים לב, בעלים הירוקים, שבעציץ הסמוך. אני מתגעגע לנוח כמו תינוק על שדי אמו. אצבעות ידיים קטנות, נאחזות, פזורות דעת בעור הלבן החלק, שוקעות בתוך הרוך ואיני צריך עוד דָבָר.

בצהריים הלכתי להשתרע בגינה הציבורית הקטנה שמצאתי סמוך לַנַַָמל. בסימטה סמוכה עברה אישה ודחפה עגלה עם תינוק. באופק הרחק נראו מפרשים לבנים. חשבתי: אולי זה אודיסיאוס שעדיין מפליג בים בדרכו הביתה.  הוא יצא למלחמה בטרויה ועכשיו הוא מפליג בדרכו חזרה לאיתָקה ולאשתו שמחכה לו. ואני, שעזבתי את תמר והפלגתי באותו ים, אלוהים יודע מתי אחזור.

 

כי יש לי נחש בתוכי.

הוא כבר גדָל כל כך, שמי שאני, עם הפנים המהורהרות והעיניים הטובות (תמיד אומרים לי שיש לי עיניים טובות) הם רק המלבוש שלו.

פעם, כשהייתי לבד בעגלה, שהייתה כמו סירה עם גלגלי ענק ששטה בשדות הסלעים שהקיפו את ירושלים, ואבא ואמא היו יושבים על שמיכת בד דקה שהייתה פרוסה על הדשא, זה היה אביב, וכבר החלו הפרחים הצהובים של החרדָל לפרוח, והרקפות הרכינו ראש והחלו להצהיב, ואבא היה מקריא לאמא את השיר שלו על העלִיָה לירושלים והמשוריינים שהיו מוטלים בצד הדרך, ואני הייתי שכוב אפרקדן בעגלה, ויכולתי לראות רק את שמי התכלת מעלי, לפעמים היה איזה בז מפרפר למעלה בשמיים רחוק, נקודת פרפור בתוך התכלת, והקול של אבא והמהום ההקשבה של אמא היו מגיעים אלי מרחוק נמזגים אל תוך הנדנוד הקל של העגלה, כמו ליטוף בהסתר שהייתה הרוח מלטפת אותי, דווקא אז, כשהעולם הצטמצם לנקודה אחת של רוגע בהסטוריה האנושית, דווקא אז זחל הנחש, וטיפס בשקט אל העגלה ובלע אותי.

זאת אומרת, אז, כשהוא היה קטן, הוא פשוט נכנס והתכסה בגופי. כי נחשים מסוגו אינם נכנסים דרך הפה. ועורם אינו קשה כעור הנחשים הבוגרים. עורם אוויר רך וחם ומראם שקוף ועיניהם תמוֹת ואין אתה יודע כלל כי באו בתוכך. רק תחושת חום אופפת אותך ומן פיתול עדין בבטן. ובאותו הרגע, אחרי שכבר לקחוני קודם השמיים התכולים אל עולמם, נפרדתי מהורי ונכנסתי בעולם שאינני יודע בו דבר, רק שלבד הייתי שם, אני והנחש.

 

שרשרת הטורקיז שאבא קנה לאמא שייטה לאיטה במפרץ הלבן של חָזַה. קול דמי ההרוגים בשירו של אבא הדהד בואדי.  אמא הסיטה קווצת שיער ממצחה והיטתה את ראשה הצידה. אבא המשיך והקריא את שירו והיא הייתה מותחת את רגליה ומקפלת אותן שוב, נשענת על ידה האחת ובידה השניה מגוננת על עיניה מפני השמש.

כשסיים להקריא את שירו בהטעמה, הרים אבא את ראשו ושאל, רטט קל היה בקולו, שוקל כל מילה בזהירות, האם הבינה את כל המילים. חרדה שקופה נתרקמה באויר ועטפה בקוריה את הזמן.

באותה שעה לאף אחד לא היה פנאי לשים לב שהנחש לוקח אותי. זאת אומרת כבר קודם, כששכבתי אפרקדן בעריסתי, נישאה נפשי אל מפרשי התכלת בשמיים ואל הבז שהיה מצייץ ומפרפר בהם כנקודה רחוקה. נישאתי ועפתי בשחקים ונפשי מפרפרת בכנפיה עד שבא הנחש ובלע אותי ומאז לא הוחזרתי מעולם להורי.

נחש אני ושמיים. ובכל פעם שאני בא אלייך אני מתפתל ועוטף אותך בכל השמיים שלי ונכנס בין רגלייך ובין שדייך ומתחת לשמלתך ועוטף את גופך ונשמתך בתכלת שקופה. לפעמים זה הבז שבי שמפרפר כנקודה ולפעמים זה אותו זכרון של מלמול, וחרדה תלויה באויר, וזה שהיה מתגעגע לנוח בעריסה בטרם נשכח ונלקח בידי הנחש.

 

השתרעתי אפרקדן על הדשא הרך בגינת הנמל. באויר הייתה חמימות שקטה, כמו באותו הרגע שאמא הפנתה את צוארה וצידדה את פניה לתת לקרני השמש לבוא ולנוח על עורה. וכך, בעודי שוכב ומתענג על השמש, הרגשתי איך יוצא ומזדחל ממני הנחש, אחרי שנים רבות שהיה מסתתר בתוכי.

הנחש עזב אותי והרוח באה ויצאה בנחיריי. כלוב הצלעות התרומם וירד קלוֹת, בלי מאמץ. מיכאל, זה שהיה אני בטרם בא אלי פעם הנחש, נָשם ברַכוּת. שמורות עיניו היו רפויות רכות ואדמומיות מן השמש כמו הפרגים האדומים סביב עץ הזית העתיק בשולי הגינה. העננה הקלה שהיתה מרחפת קודם בשמיים נעלמה ורק תכלת שקופה הייתה פרושה מעליו.

גם תמר נעלמה מזכרוני, וגם הילדים, וההיא שהתאהבתי בה, והכאב של תמר, והכעסים והסליחות והחרטות והבלבולים, והנחש שהיה מסתובב בתוכי, ולך תסביר ומי יבין בכלל, כל זה נעלם. אפילו הבז שהיה ממתין מצפה לְצַיד, כנקודה רחוקה בשמיים, גם הוא לא היה שם. רק אותה חמימות עריסתית נשארה. רק אותו נדנוד קל שהייתה הרוח מנדנדת אותי פעם בעריסה. רק אותו אַין, שהזמן מתהלך בו מפֹה לשם במבט חולמני, ולא מחפש דבר.

שתפו בפייסבוק
צייצו
שילחו במייל
שתפו בווסטאפ
הדפסה
אהבתם? הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו עדכונים. אני שולח ניוזלטר מידי כמה חדשים בלבד....

בואו נדבר

נוכל לברר בשיחה קצרה מה אתם צריכים ומה מתאים לכם.  

התקשרו אלי, כתבו ווטסאפ או מלאו את הפרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!

בואו נדבר

בכמה דקות שיחה נברר מה אתם רוצים ונוכל להתאים את האתר לצרכיכם.

צלצלו אלי, כתבו ווטסאפ או מלאו את הפרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!