בהסטוריה של אדם צריך להתנהג בעדינות, בכבוד, בתשומת לב, ממש כמו שתופרים מגף יוקרה מעור שחור. זאת אומרת, כמו שפעם סבא שלי היה תופר מגפיים לקצינים הפולנים בוָרשה. כל זוג מגפי עור נתפר במיוחד לקצין שרקד איתם בטרקלינים המוארים בנברשות בדולח. רק ככה צריך לִתפור סיפורים. רק ככה יש טעם לספר סיפור חיים.

זהו קטע מתוך המסע המתרחש בספר, כשמיכאל נרדם תחת עץ וחולם חלום. "יש בעולם חלומות יתומים שתלויים על עצים. ככה יכול להיות שפעם ישן כאן פלוני תחת העץ הזה שאני נשען עליו. ובלילה חמק ממנו

בחדר האכסניה, בּמַרְאָה הקטנה שעל הקיר משמאלי, משתקפים הקמטים בפני וחריץ מעמיק בין גבינַי. בחלוף השנים, בזמן שפני נחרצו עוד ועוד, הפָנים של העולם נהיו חלקות וצעירות יותר והרחובות נהיו מהירים יותר והמוזיקה מתנגנת בקצב

שנת 290 לספירה, ריפְסימָה ושלושים וחמש חברותיה הנזירות הבתולות נמלטו מהקיסר הרומי דיוקלטיאנוס רודף הנוצרים. הן ברחו מזרחה, לאררט, לארץ הארמנים. על חזן, מתחת למלבושים חומים עבים, הן עונדות את צלב העץ. אולי אפילו עברו

דוד אברם היה איש רזה ונמוך קומה. כשסיפר לי איך ברח והלך מאה קילומטר ביומיים, אני כבר הייתי נער ולא היה לי ברור אם זה היה לפני המלחמה או אחריה או אולי בזמן המלחמה. בעצם

בלילה באה אלי בחלום אפרת, שהייתה האהובה הסודית שלי בגיל שש עשרה. מי ידע אז בכלל שיש לי אהובה, שהרי הייתי מסתגר בחדרי, מאחורי הדלת האפורה שאף פעם לא היה בה מפתח, אולי אפילו חור