באחת עשרה בלילה היה קולה של דפנה בטלפון נסער ומבולבל: 'לא רוצה לראות אותו יותר. פשוט קמתי, ארזתי את החפצים, אפילו לא השארתי לו הודעה והלכתי'. 'מה קרה?' שאלתי, מנסה לרווח את המילים, להכניס מתינות

ביום האחרון לטיול, כביש הערבה, בצד הירדני שלו, נראה שומם לחלוטין. השוטר מנקודת הביקורת הקרובה, שניגש אלינו כדי לעזור, סיפר בחיוך מתנצל שהתנועה כאן היא "ככה, ככה". בטווח ראיה רואים את כביש הערבה הישראלי, מכוניות

הרחק מן המחסומים, החומות ומעברי הגבול החשדניים, תחת סככת צל, לא הרחק מיריחו, נפגשים במשך יומיים ערבים משכם ורמאללה עם יהודים מתל אביב וירושלים. אף אחד לא צריך כאן היתרים. על המזרונים יושבים גברים ונשים

משנכנס אדר, אנחנו מרבין בתעתוע. מה שנדמה היה כחושך הגדול ביותר, כסכנה קיומית לעם ישראל, הפך להתרוממות ולאור גדול. מה שנדמה בפורים כהזמנה להסתרה באמצעות המסיכה, מתברר כהזמנה לחשיפה. הזמנה להעיז להיות ולהראות את מי

קשור בחבלים אל הסירה המטולטלת בין גלי ענק, מואר באור הברקים וסופת הרעמים, כמעט על סף מוות בטביעה, מישיר הגיבור מבט מתריס אל השמיים. הוא לא ייכנע. הוא לא יישבר. הוא לא יחזור אל החוף הבטוח.

זוכרים את הסרט "סיפור פשוט" של דיויד לינצ' ? את הסרט הזה עשו בשנת 1999,  לפני 11 שנים בלבד  וכבר נראה שהוא שייך לעולם אחר. בעולם של טוויטרים , מיסרונים וטלפון סלולרי לכל ילד מגיל

בסרט "בייביס" שיצא לאחרונה לאקרנים, מצולמים תינוקים ותינוקות במקומות שונים בעולם, החל מרגע לידתם ועד שלב העמידה על רגליהם. בין אם זה תינוק שחום עור הזוחל עירום על אדמת הסוואנה באפריקה ובין אם זו תינוקת

במסגרת טור לימודי ימימה אביטל בNRG, פורסמה הכתבה הבאה שעוסקת ברוחניות שמחוברת לקרקע (בעקבות טיול בספרד) ונוגעת במושגי יסוד בתורתה של ימימה אביטל כמו: תיחום, הפרדה, תגובה קופצת, ערבוב ועוד. מתי אפשר לתפוס את הבודהא